הפינה המאוירתקיץ

טור אישי | למה לי כפכפים עכשיו?

פורסם ע"יShoofra 22 ביולי 2021 אין תגובות
הילה רגב על איך הפסיקה לפחד מכפכפים והתמכרה

כתבה: הילה רגב, איירה: יובל סלינגר

לדייט השני שלנו הגיע הבעל עם סנדלי שורש. לא ראיתי את זה בא. בדייט הראשון הוא נראה כל כך נורמלי. ג'ינס. חולצת טי סולידית, נעליים סגורות. והנה, גבולות האינטימיות הטשטשו והנ"ל מגיע ומאלץ אותי לחזות בפומבי באצבעות רגליו המטופחות. באותו זמן הדחקתי את זה. הוא היה (ועדיין) גבוה וחתיך ואני כבר הייתי חצי מאוהבת, אבל את הלקח למדתי ואשמח להעביר אותו הלאה לרווקות צעירות: אם גבר מופיע לך בדייט עם סנדלי שורש במערכה הראשונה, הן עוד יופיעו שוב ושוב לאורך כל חייך. באירועים רשמיים, בחתונות, בלילות חורף קרים ובטיולים אורבנים לאיטליה. הייתי צריכה להזדעזע בזמן אמת ולקטוע את המנהג הדוחה הזה. אל תהיי כמוני. הצילי את עצמך. 

בחלוף השנים אני מרגישה שהייתי צריכה להגיד לו משהו. לו ולעולם. שמעו, כפכפים הם לא מוצר הנעלה לגיטימי בעיני אם התרחקתם מחוף הים. קשה לי לראות את כפות הרגליים שלכם, האצבעות. כל מה שקורה שם למטה. זה מעבר לכוחותיי. אני רק בן אדם עם פוביה לא פוטוגנית. התחשבו בי. תנעלו נעליים סגורות. למען כולנו. כל עוד חייתי בירושלים, המצב היה נסבל.  אבל אז עברנו לעיר הגדולה וכל יציאה למרחב הציבורי הייתה כמו עינוי מים סיני. כפכפים בכל מקום, מהוואינס ועד אדידס. אצבעות רגליים משתכשכות לי במרחב הציבורי. באוטובוס, במסעדה, בעבודה. עם ישראל רוצה נוח, רוצה לדשדש למטבחון כאילו הוא בדרך לחוף מציצים. כל הגבולות נפרצו. "אני לא אעמוד בזה" הייתי מלינה לפסיכולוגית במסגרת מפגשי צרות עולם ראשון שלנו "כפכפים אינם נעליים, אין בהם לא שיק ולא הדר, גם אם היא הדביקה עליהם סברובסקי. בבקשה עולם, מה רע בסניקרס?" והיא הייתה מהנהנת ומסליקה את כפכפיה המעוצבים מתחת לשולחן. 

יכולתי לפתח את ההפרעה הנפשית שלי ללא הפרעה, אחרי הכל מהי ישראלית בת שלושים ללא פגם אישיותי שדורש כדורים במרשם, אלמלא עשיתי טעות של מתחילות ונכנסתי להיריון בסתיו. ואתן יודעות מה זה אומר היריון שמתחיל בסתיו, נכון? הוא מסתיים ביולי-אוגוסט. כן, בעת כתיבת שורות אלו אני עדיין בהיריון. חודש תשיעי. יולי. אצבעות רגליי ובעצם כל מה שמתחת לקו הטבור אבדו אי שם במאי. אינני יודעת מה קורה שם, אילו ילדות נרמסות תחתיי כשאני הולכת והאם ארבע-חמש מקלחות קרות ביום הן לגיטימיות או דרך חדשה לרוקן את הכנרת. והנורא מכל – אינני יכולה לנעול נעליים. לא עם שרוכים, לא עם רצועות, לא עם אבזמים. גבירותיי ורבותיי, בצוק העיתים – גם אני פניתי לכפכפים. 

כאילו, לא סתם כפכפים, אינני איכרה שתסתובב בעולם בנעלי גומי זולות. יש לי פאסון וחזון וחברות שאוהבות אותי. כך חודשתי בכפכפי עור MOMBASSA של Lovelies. "אם כבר אז כבר" אמרתי לעצמי "את מגלה את עצמך מחדש". ואז גם חשבתי "אני מזיעה בגב התחתון או שזו ירידת מים? עד מתי קיץ 2021? אלוהים, שחררי". שמעו, לא היה קל. שלושים ושמונה שנים התנהלתי בעולם שאיש אינו יודע איך באמת נראים העקבים שלי ואהבתי את זה. תפסתי מעצמי אדם נעלה, אירופאי, מוקפד. ופתאום, שם מתחת לקו הטבור, הכל מתפרץ ורוחש. תוסיפו לזה את העובדה שויתרתי מזמן על בגדים של בני אדם ואני כרגע עוטפת את עצמי בצעיפים וגזירי עיתון ותבינו איך זה נראה. בחורה נמוכה, היריונית מאד, משתרכת ברחובות תל אביב כשצרור בדים מכסה איברים חיונים וכפכפים מעוצבים. "הם ממש יפים עלייך" אמר לי הבעל בזמן שנהמתי לעברו (אין סיבה. הוא שם, אני בחודש תשיעי, למה לא לנהום) "נכון שככה הרבה יותר נוח? את מבינה מה הפסדת כל השנים?". נאלצתי להרוג אותו. אין סיבה, הוא שם. אני בחודש תשיעי. למה לא להרוג? אבל ביני לבין עצמי הסכמתי כי צדק. אולי הייתי  צריכה היריון קיצי, קוצר ראות מרחבי (האם מחצתי עכשיו יונה בטעות?) ומשבר אקלים עולמי כדי להשתחרר מקבעונות האופנה שלי. ואולי, אולי פשוט הגיע הזמן להתבגר. 

 

ומילה משופרא: 

עד לפרסום הפוסט הילה ילדה בת (ברור). מזל-טוב מאיתנו, מחכים לסטוריז של הפרינססה החדשה.

הילה רגב על איך הפסיקה לפחד מכפכפים והתמכרה

פוסטים שעשויים לעניין אותך

מצאו את
הסניף הקרוב
Store Locator is loading from Storemapper store locator software...