בארץדעההפינה המאוירתכללי

טור אישי | כך כשלתי בקורונה

פורסם ע"יShoofra 12 במאי 2020 אין תגובות
הילה רגב כותבת איך כשלה בקורונה

כתבה: הילה רגב, איירה: יובל סלינגר

מאיה מתעקשת לדבר איתי בספרדית שוטפת. אינני דוברת ספרדית. גם מאיה לא. חודשיים פסעה באפלת הנגיף, מודדת זום למיתוג אישי או מתעכבת בקורס קונדיטוריה בסטורי, עד שהגיחה מחדש אל העולם הנאור והיא דוברת שפה זרה כאחרונת צופות ויוה. "פשוט קיבלתי מתנה" היא אומרת בעודה מתענגת על האמריקנו קר שלה "כאילו היקום שלח לי זמן לעצמי בתקופה שהכי הייתי צריכה את זה". לצערי מאיה ואני לא נוכל להמשיך להיות חברות אחרי האמריקנו הזה. זה לא היא, זו אני. ואני לא צריכה תזכורת קבועה לכך שכשלתי בקורונה.

נגיף הקורונה היה מבחן הישגיות לאנושות ואני לא עברתי. נכשל גדול ותעלי כיתה אך לא בבית ספרנו.  מיליארדי בני אדם נכלאו בביתם עם חיבור מהיר לאינטרנט ומזון בהזמנה עד לדלת – ויכלו לנגיף. מה זה יכלו, אנשים שידרגו את האישיות שלהם בזמן הקורונה. ואז את הגוף שלהם. ואז פנו להום סטיילינג, כי באמת, אם אנחנו כבר פה, למה לא לכסות את הקיר הזה בטפט ועציצים? נשים שהכרתי ואהבתי, שביזו איתי בגלוי ובשמחה את הקונספט של אימונים פוקציונאלים פתאום מצאו את עצמן מנהלות לו"ז של גלעד ינקלביץ מול הזום. אנשים לקחו קורסים של הרווארד וייל על כלכלות נחלשות בשביל הכיף. למדו לבנות אתרים, למתג בניינים, לדייק את עצמם עם הדרכות על לינקדאין, עריכת וידאו ואפיית לחם צרפתי. אני למדתי להחריש עוגיית שוקולד צ'יפס באחת בלילה. ביננו, מה שלא עולה לאינסטגרם, לא קרה. 

עם האכזבה מעצמי עוד יכולתי להתנהל, הרי אני רגילה כבר מהבית, אבל אז השלב הבא בסגר היה לשדרג את הילדים. לפאר את היכולות הנרכשות שלהם בפאסיב –אגרסיב האהוב כל כך בוואטצפ ההורים מהגן. "נופרי יודע כבר לכתוב!" צייצה אמא אחת ושלחה תמונה של כמעט מסמך משפטי בכתיבה תמה "מדהים איך הם לא צריכים מסגרת, רק תשומת לב הורית וקצת זמן". ובכן אמא של נופר הבן, תודה לך. באמת. לא גרמת להרגיש רע בכלל. הרי הילדות לא מסכימות אפילו להקליט בוקר טוב לגננת. זורקות את הסלולר במיאוס כשאני מנסה להראות להן סרטונים חינוכיים ביוטיוב. על דפי עבודה אין מה לדבר. אחרי שהדפסנו יער גשם בינוני, הגשתי להן את הדפים בגאווה רק כדי לקבל מבט משועמם וחזרה מיידית למסכים.  טוב שלא כיבו עלי סיגריות במיאוס. "אני אמא גרועה" הדהד בי גרעין רגשי האשם הקבוע "אפילו יצירה אחת בגבס לא הצלחתי לעשות איתן, איזה בושות"

בשלב מסוים שחררתי. אז לא שדרגתי, צבעתי, טיפחתי, התעמלתי, כתבתי, הסתרקתי או עיצבתי בתקופת הקורונה. לא טיפחתי תחביב חדש, לא למדתי לבשל ולא אימצתי הרגלים חדשים. להפך. הוחלט בלי מילים על הזנחה כוללת של כל תחומי החיים. יקיצה טבעית כשמתאפשר. זריקת פרוסות גבינה צהובה לילדות על תקן ארוחת בוקר\צהרים\ערב אפשר גם חביתה. בניגוד למירוץ החימוש לשיפור עצמי שאליו נכנסה האנושות, אני הורדתי חזייה  ורק בדקתי מדי פעם אם הילדות צחצחו שיניים. אומרים שבמצבי משבר מתגלה האישיות האמיתית מתחת לכל הנורמות החברתיות. ובכן, האישיות האמיתית שלי מוזנחת, עצלנית ומעדיפה לאכול נוטלה מהצנצנת. לא משהו שלא ידעתי קודם, פשוט יש בבית שלי יותר מראות משזכרתי. 

יכולתי להמשיך לשכשך באי העשייה שלי לנצח, או עד שיגמר הכסף, אילולא האנושות התעשתה על עצמה. בימים האחרונים, מאז שהסגר הוסר, הבידוד בוטל ובתי הקפה מאפשרים להתגעגע מקרוב, הדרך שבה בחרתי להעביר את החודשיים האחרונים נתפסת כלא לגיטימית. כולן מצמצמות מול השמש כשהן מטופחות, צבועות וחכמות יותר. אני עדיין בלי חזייה. והכי גרוע? נדמה שמי שעבדו כל הזמן הזה כדי לעדכן גרסא, הגיחו החוצה עם הרבה יותר מסוגלות נפשית לימים שאחרי. בעוד מי שקידשו את השנ"צ, עומדים כרגע מול שוקת שבורה. מבולבלים, מטושטשים. מבטם פעור ושערם מדובלל. אם לא השתפרתי במהלך הקורונה, האם הייתי פה בכלל? 

פוסטים שעשויים לעניין אותך

מצאו את
הסניף הקרוב
Store Locator is loading from Storemapper store locator software...