הפינה המאוירתכללי

טור אישי | מה עושים בסוף העולם?

פורסם ע"יShoofra 2 בנובמבר 2020 אין תגובות
איור: יובל סלינגר

כתבה: הילה רגב, איירה: יובל סלינגר

 

המייקאפ של שאנל, דרגה אחת יותר בהירה ממה שאני צריכה, עדיין נמצא באריזת הקרטון היוקרתית שלו. מלבן מושלם של שחור ולבן עם אותיות בולטות בחזית. אני מלטפת את הקצוות בעדינות וזיכרונות עולים בי כמו בסרט גרוע. ריזורט יווני מפואר, מסיבת עיתונאים של 48 שעות מטעם המותג הצרפתי. רק אני ועוד עשרות עיתונאיות ממזרח אירופה, מתרוצצות בשמלות קוקטייל של זארה על סלעים מחורצים, שותות יין מקומי ומקשיבות לנציגה הקוקטית של בית האופנה הצרפתי. "המייקאפ הזה ישנה את הדרך שבה נשים מתאפרות" היא מלחששת בהתרגשות למיקרופון בזמן שהעיתונאית הרומנייה רצה להקיא בין השיחים (יש סיבה שאני לא אוכלת פירות ים והסיבה הזו ממשיכה להוכיח את עצמה). "הוא מספק כיסוי מלא ומחמיא אבל לא מעיק על העור. הוא כל מה שאישה רוצה: נוחות, יופי ותשוקה". כולן מוחאות כפיים בהתלהבות כאילו האטום נבקע שוב ואנחנו הראשונות לדעת. בלוגרית מסלובניה מושכת אותי לרחבה בזמן שלהיט פופ צרפתי מתנגן ברקע ונעלי העקב שלי נבעטות הצידה בנוהל חתונה. כולנו שיכורות בכאילו והאוויר מסביב מריח כמו בושם יוקרתי שאף אחת מאיתנו לא יכולה להרשות לעצמה. אני מסתכלת שוב על העטיפה הסגורה והקווים המדויקים שלה. שלוש שנים חיכיתי לתירוץ טוב כדי להתחיל להשתמש במייקאפ הזה. אני זורקת אותו לפח וממשיכה לסדר את ארון האמבטיה. 

 הקורונה רוקנה המון מדפים בחיי. אין בה מקום למייקאפ קוטור, מקסימום משחה לחצ'קונים שנגרמים ממסכה. המציאות של השנה האחרונה חידדה את הקיום (הנוח והפריביליגי שלי, אין ספק) לכדי צרכים בסיסים בלבד.  ג'ינסים הם מותרות, מכנסיים עם גומי הם צורך השעה. כרטיסי טיסה לקיץ הם חלומות באספמיה. חיבור אינטרנט מהיר הוא צורך קיומי. באחד הבקרים השתלטתי על המזווה וגרפתי ממנו כל מה שהרגיש כמו זיכרון מתקופה אחרת. "כן הילה?" סנטתי בעצמי כשאיתרתי מאחור צנצנת צלפים צלפים ואנשובי תוצרת איטליה "את מתכננת איזו ארוחת גורמה בקרוב? איזה ערב נונשלנטי של חברים וג'ין? יאללה, יאללה. תפני מקום לעוד שימורים של רסק עגבניות. אחרי הכל, היום הילדות שוב יבקשו פסטה ברוטב". תוך זמן קצר הפכתי למארי קונדו של קוביד-19. אחזתי חפצים בידיים ובמקום לשאול האם הם גורמים לי אושר שאלתי את עצמי האם יהיה להם שימוש במציאות חיי החדשה. וכמו כן,  מה חשבתי לעצמי כשקניתי את חזיית התחרה הזו? זה לא שהבעל ואני מדברים בחודשים האחרונים. רק נוהמים זו על זה מטלות ניקיון ורבים במבטים יוקדים מעל הראש של הילדות. לא משהו שאי אפשר לעשות בגוזיה. 

אז רוב התסריטאים של הוליווד טעו בסופו של דבר, האפוקליפסיה בכלל לא נראית כמו שהבטיחו בברושור. פחות זומבים, יותר קרטונים של שופרסל. במקום להצטייד בנשק חם ופצצות תאורה, קנינו עציצים והחלפנו המלצות לנטפליקס. וזה בסדר גמור מבחינתי, הגלישה האיטית הזו לאבדון, מרופדת במנעמי החיים. היא מאפשרת לי לשחרר ולהשתחרר מהמון תפיסות לא רלוונטיות כמו סדר יום, קשרים חברתיים או הצטיידות בירקות אורגניים. במציאות הנוכחית הטף מקבלות טוסט גבנ"צ ולכלים בכיור יש כבר כלים משלהם. הכל זמני ולכן לגיטימי. אם לפני שנה להזמין עוגיות שוקולד צ'יפס במשלוח עד הבית היה נתפס בעיני כדקנטי ומושחת, היום זה צורך חיוני. למה מי יעצור אותי? אפילו אמא שלי לא מזהה אותי עם המסכה. 

"אנחנו כרגע במצב נפשי של הישרדות" אומרת לי חברה פסיכולוגית כשאנחנו נפגשות בגינה, "ובמצב כזה אנחנו מתפשטים עד לצרכים הבסיסים שלנו. רק שצרכים הבסיסים שלנו הם לא מים נקיים או מקום מוגן מפני פולשים" היא מחווה לעבר מתקני השעשועים שמסביבנו "אלא דווקא הסחות דעת, נחמה. סוג של התנתקות מהמציאות הנוכחית שאין לנו שליטה עליה. לא פלא שכולן התחילו לאפות. מה יותר מנחם מלחם?". אנחנו מסתכלות על הילדות מתגלשות בחדווה על המגלשה. "תעשי מה שעושה לך טוב" היא מסכמת לי "דווקא עכשיו זה זמן טוב להבין מה את רוצה מעצמך". אני חושבת על המייקאפ שנמצא בתחתית הפח. חיכיתי יותר מדי זמן להזדמנות הנכונה למרוח אותו. אולי הגוון שלו דווקא מתאים לסוף העולם. 

איור: יובל סלינגר

איור: יובל סלינגר

פוסטים שעשויים לעניין אותך

מצאו את
הסניף הקרוב
Store Locator is loading from Storemapper store locator software...