כללי

טור אישי | האישיות החו"לית שלי

פורסם ע"יShoofra 1 באוקטובר 2020 אין תגובות

כתבה: הילה רגב, איירה: יובל סלינגר

או – איך למדתי להתמודד עם הסגר דווקא דרך הבגדים שרכשתי בחו"ל

אני עומדת בחנות של המעצבת הסקנדינבית הכי נחשקת בקופנהגן ואוחזת בידי מכנסי ברמודה ורודים מעור רך. אני לא מעיזה להסתכל על תג המחיר, ברור לי שהוא נגדי. במקום זה אני מתמקדת בתפרים, בגזרה. ממששת את כפתורי הזהב. לפני רבע שעה בערך ראיתי בחורה בת גילי לבושה במכנסיים כאלה, רוכבת על אופני וינטג' לצד הנהר. שערה הבלונדיני התבדר לאחור, רגליה הארוכות דיוושו ללא מאמץ. וכל כולה שידרה נונשלט טבעי, חסר מאמץ. "היא בטח בדרך לשתות יין עם חברה" אמר לי הקול הפנימי שלי "גם את יכולה. את יודעת איפה, זו החנות הזו בפינה. ליד הקפה שאהבת". והנה, אני פה. ממששת. לא משנה שאינני יודעת לרכב על אופניים, שאין לי נהר ליד הבית, שמכנסי ברמודה נראים עלי נורא וגם בואו, אני לא לובשת עור. בטח לא במדינה שיש בה שמונה חודשי קיץ. אבל הדימוי שלה עדיין התרוצץ לי בראש. גיהצתי, בטח שגיהצתי. את המכנסיים לבשתי מאז אולי פעמיים. 

החלק האהוב עלי בטיולים בעולם הוא להיות בכל מקום אחר שהוא לא פה. החלק השני הוא להעמיד פנים שאני אשכרה שייכת למקומות הללו. שם, בין רחובות אירופאיים מקושטים או עיירת נופש מדיטריאנית, אני לא הילה העייפה עם עשרים אלף משימות בראש וחוש אופנה מביך. שם אני כולי פוטנציאל אופנתי שמחכה להתממש. להתפתח כאדם. אני מי שהייתי אמורה להיות אם לא הייתי ובכן, אני. תראו אותי, מעמיסה בזארה ברצלונה או סטרוודריוס ברלין פריטים שבחיים לא היו נכנסים לסל הקניות הישראלי שלי. בדים נשפכים, שמלות עם שובל, ג'ינסים בגזרות בלתי אפשריות. פעם אפילו סחבתי את הבעל לחנות הענק של טופ-שופ בלונדון. הושבתי אותו על הספה בכניסה וליקטתי לא פחות משני מעילי פרווה סינתטיים בורוד ובצהוב ומעיל טרנץ' שקוף לגמרי מפלסטיק. "מאמי, תראה" החוותי לעבר אהוב לבי "נכון שהם מעולים?". הבעל הביט בי, פחד השתקף בעיניו. זה היה אוגוסט. בדיוק ברחנו מ-80% לחות תל אביבים ודירה שכבר לא הכילה את כל מה שיש לנו. "אבל לאן תלבשי את זה?" הוא שאל בזעזוע "זה לא לישראל בכלל". חסר אמונה שכמותו. ברור שאני אלבש את זה. 

ובכן, לבשתי את זה. בבית. עשיתי סיבוב שלם מהמטבח לסלון ולא העזתי לצאת עם זה החוצה. זה חם, זה לא נוח ופחדתי שאנשים יסתכלו עלי מוזר ברחוב. לסניף רמי לוי אמנם אין קוד לבוש, אבל אני בספק אם מעיל טרנץ' מפלסטיק עם חגורת ניאון תפורה לבטנה לא יעורר תגובות. את רוב הפריטים שאני קונה בהתקפי ה"אישיות אלטרנטיבית שלי בחו"ל אני לא לובשת. עוד כשאני בוחרת את הפריטים הללו, אני יודעת שהם לא מתאימים למי שאני בבית, שאין לי מה ללבוש איתם, שהם יותר פנטזיה רחוקה ממציאות נוכחת, אבל אני לא מצליחה לעצור את עצמי. מבחינתי הם כמו גלויה ממקום שהייתי בו. גלויה יקרה מאוד בדמות בלייזרים, ג'קטים ועקבי סטילטו, אבל רק הנוכחות שלהם בארון עושה לי טוב. מזכירה לי קפל בזמן שבו הבטחתי לעצמי שלרגע הייתי מישהי אחרת. אז מה אם זה לא החזיק עד שנחתנו בארץ?

ואז הגיעה הקורונה וחו"ל די בוטל. אין מה לדמיין, אין למה לערוג. אני עוקבת אחרי חשבונות אינסטה של בלוגריות מפריז, בריסל ואוסטין, אבל זה לא זה. אני מזמינה מאתרי קניות שבכלל לא שולחים לישראל והריגוש מתמוסס עוד לפני ההורדה מהאשראי. בלי לטפח את האישיות החו"לית שלי נותרתי רק האישיות המקומית שלי והיא לא משהו. מזיעה, עצבנית, מעדיפה להתלבש נוח על פני מחמיא. הקורונה פגעה לי בכל רבדי החיים, אבל הפגיעה ביכולת האשליה העצמית הייתה החמורה מכולם. לא בטוח שאצליח להחלים. 

ההתמודדות הגיעה דווקא מגורם לא צפוי. בסגר הבעל ציין ש"אולי זו אפשרות לעשות סדר בכל מה שאת לא לובשת". העפתי עליו כפכף (פריימרק, יד ראשונה, לא ננעל מעולם). תכף הוא יתחיל לצטט לי ממארי קונדו ולקפל את הבגדים לפני צבעים. "תחשבי על זה" הוא אמר בעודו בורח לסלון "אולי הגיע הזמן להיפרד גם מהאשליה הזו". סגרתי עליו את הדלת ושקעתי בפריטים מרשרשים. חצאיות שיפון, מגפי ירך. עשרות כובעי לבד ובגדי גוף מטאליים. מתברר שבחו"ל אני בעצם רופול. הגיע הזמן לשחרר. חיבקתי כל אחד מהם, נזכרתי בדיוק איפה קניתי אותם. בחנות הקטנה במארה. בסמטה המוזרה ההיא בברלין. אייץ' אנד אמ רודוס, לנצח תהיה במחשבותיי! צררתי את הכל לתרומה והעברתי לחברה. הגיע הזמן להתמודד עם המציאות חברות. אין חו"ל בקרוב, אין אישיות אחרת להתרווח בה. אנחנו פה. צריך להתמודד עם מה שיש. 

איור: יובל סלינגר

פוסטים שעשויים לעניין אותך

מצאו את
הסניף הקרוב
Store Locator is loading from Storemapper store locator software...