כתבה: הילה רגב, איירה: דנה ברנר
מדי חודש תנסה הילה רגב להפוך לאדם טוב יותר בעזרת ספרי הדרכה רבי מכר. והחודש – האם יש בה את הכוחות להיות האמא שנועדה להיות?
אני כרגע לא בשעתי הטובה ביותר. למעשה, שעתי כל כך לא טובה שאני תוהה אם השכנים סוף סוף ישברו ויזמינו את הרווחה. "היא נראתה כל כך נחמדה בחדר המדרגות", הם יספרו לשוטרים, "תמיד מחייכת והילדות כל כך חמודות. מי ידע שהיא מסוגלת לצרוח ככה? זה לא נורמלי" ובאמת בנקודה זו, אני. כאן. עומדת. וצועקת את נשמתי על הילדות שילכו לישון. לא ברור לי איך הגענו לשלב הזה אחרי ארוחת ערב-אמבטיה-סיפור, הכל מעומעם מאז שהן שוב הופיעו בסלון ורצו צומי ומים ולספר לי מה עלמה אמרה היום בחצר שהיה מצחיק. השורה התחתונה היא שבשלב מסוים עצביי, המרוטים ממילא, התרופפו לגמרי ונעמדתי מול המיטות שלהן בחדר, שלצערי יש לו קיר משותף עם השכנים, וצעקתי עליהן ללכת לישון כבר. "מה הבעיה שלכן?" הקול שלי רעד "אתן עושות לי בכוונה? אתן רוצות לגמור אותי? תשנו כבר". כן. הם בטוח יתקשרו לרווחה.
אני מסתובבת בעולם עם שק של רגשי אשם על התפקוד האמהי שלי. את רגשי האשם הללו אני ממירה בפחמימות ריקות ואז אני פשוט מתעבת את עצמי שאין לי ריסון עצמי. אוכלת עוד משהו, מקבלת צרבת. מתוסכלת שכלום לא עולה עלי ושוב מוציאה את זה על הילדות. אח, מעגל הקסמים הבלתי נגמר. האח. הידד. בנקודה השפופה הזו אני נתקלת ב"הספר שהייתם רוצים שההורים שלכם יקראו והילדים שלכם ישמחו שקראתם" מאת פיליפה פרי (הוצ' ידיעות אחרונות), שהומלץ בקנאות כמעט דתית בקבוצת האמהות שלי. מתברר שאם רק אקרא ואיישם את מה שפרי, פסיכותרפיסטית במקצועה, אהפוך להיות האם המושלמת שתמיד רציתי. הנה הוא העתיד המובטח שלי, במרחק שעת קריאה וכמה תרגילי נשימה.
קל לי לזלזל בפרי. היא סוכנת מכירות מיומנת שמנגנת על הפחדים הכי עמוקים שלי. מישהי שעושה כסף ותהילה מאמהות תשושות שפעם היו התלמידות המצטיינות בכיתה וכעת נכשלות כבר בשלב ארוחת הצהרים (היום ילדות, שוב פיצה!). אני מדלגת על טריגרים שמלווים בכותרות כמו "מה קורה כשאנחנו מכורים לטלפון?" או "גם תינוקות וילדים הם בני אדם" והולכת ישר לאיפה שכואב. הכותרת "איך אנחנו מרגילים את הילדים להיות מעצבנים ואיך אפשר לפרוץ את מעגל הקסמים" מרגישה לי יותר כמו קרקע מוכרת. "הן באמת מעצבנות" אני מהנהנת מול הדפים "אני רוצה לשבור את מעגל הקסמים!". פרי מציעה, בתמצית, להרעיף תשומת לב, להפציץ אותם באהבה, להקשיב להם, לתת להם מקום בעולם ולשחק איתם שעות במשחקים שהם ממציאים – גם אם החוקים משתנים כל רגע! – רק כדי שהם ירגישו בשליטה.
הספר דוחק וממליץ להעניק לילדים אפשרויות תקשורת מגוונות ובגיל צעיר ככל האפשר ("את בעצם משקיעה בעתיד שלהם!" היא מחזקת, כאילו אני משביחה ערך של מניות) ולשמש דוגמא אישית במקום להגיד להם מה לעשות כל הזמן. "בהורות תמיד צריך להשקיע זמן" היא סונטת בי "עדיף להשקיע את הזמן הזה בצורה חיובית במניעה של צרות מראש מאשר בצורה שלילית, אחרי שהצרות כבר התעוררו". בא לי לזרוק על פליפה את הספר שהיא כתבה בעודה יושבת על שפת הבריכה שבטח רכשה מהתמלוגים. אבל בכל זאת אני מנסה להפנים את העצות שלה. אני מיידעת את הילדות על מה שהולך לקרות הערב בצורה מסודרת ככל האפשר ומסבירה להן סדרי עדיפויות. אני משתדלת לא לצעוק עליהן אם הן מתחילות להתפזר ("מוטב לשחרר את הכעס במקום אחר" כותבת פרי "אולי לצעוק לתוך כרית") ולבחון אותן תמידית על הרגשות שלהן ("את מרגישה מתוסכלת כי לא הצלחת למרוח היטב את משחת השיניים?") עד ששתיהן מביטות בי בהלם ומוכנות לערוך לי מבחן קוגנטיבי מקיף ולהתחיל לחלק את הירושה.
במשך כמעט שלושה ימים רצופים אני האמא שתמיד רציתי להיות. הטלפון מושלך הצידה ברגע שמישהי מהן מעוניינת לספר לי בפירוט על החלום הלא ברור שלה. התקפי טנטרום אקראיים מתקבלים בהבנה. אני מנסה לפתח בעצמי את הכישורים שפליפה גורסת שעלי לפתח כדי להיות אדם אמפתי ומועיל לחברה (התמודדות עם תסכול, גמישות, פתרון בעיות ולראות ולהרגיש דברים מזווית הראייה של אחרים) כדי להיות דוגמא מועילה לילדות שלי. כשביום השלישי הן אומרות לי לילה טוב ומתחפרות לשינה באופן עצמאי אני בוהה בהן בחוסר אמון. זה תרגיל? זה אמיתי? אני במטריקס? אבל לא, מתברר שבאמת כל מה שילדים צריכים זה להרגיש אהובים ובטוחים, שיקדישו להם תשומת לב בלתי פוסקת וחיובית תמיד ויגידו להם כן על הכל כשהם מתוסכלים. אני לעומת זאת, עייפה יותר מאי פעם. מתברר שכדי שהילדים ירגישו ככה, אמא שלהן צריכה להשתעבד לגמרי לצרכים שלהם ועוד להפגין כל הזמן דוגמא של התנהגות חיובית ואוהבת. באמת פליפה, למי יש כוח לזה?
View this post on Instagram
