כתבה: שירה עדן
נעים הפתיע אותי, לא חשבתי שקיימת בו בכלל היכולת לשאול שאלות. ועוד כזו, שלא העזתי לשאול את עצמי.
"אין לי תשובה טובה". אמרתי ושתקתי, אבל זו לא הייתה כל האמת "אולי הוא פשוט תופס מקום של אהבה חדשה". וגם זו הייתה אמת למחצה. "הלוואי שלא הייתי פוגשת אותו בכלל, כן הלוואי שלא הייתי פוגשת אותו בכלל. הלב שלי מת, בגללו הלב שלי מת. בגללי".
"אוקיי, אז אני מתחיל את המחיקה". נעים שלא הוריד ממני מבטו בדקה האחרונה השפיל עיניים אל מכונת המחיקה.
"רגע", הזדעקתי "למה שאלת?"
"לא יודע, קפץ לי לראש אז שאלתי, לא באמת מבין בזה, אני איש מחשבים, כן?" נעים התעכבר למחילה שלו.
הפרצוף שלי נמעך אל הקיר הקר, וכאב הראש שהיה מובטח כתופעת לוואי של ההליך קפץ עלי בפתאומיות. חד, דוקר לי באזורים בראש שמעולם לא חשתי בקיומם. לא הצלחתי להבין אם נעים שאל משהו חשוב הרגע, שאולי אני צריכה לחשוב טוב יותר אם למחוק אותו – את אהוב ליבי היחיד, או שהשעה האחרונה במשרד הזה שיבשה עלי את דעתי.
העיניים שלי החלו לשוטט על כל החדר, לא יכולתי לראות את הפרצוף של נעים יותר, משהו במפגש בין השפה והאף שלו הכאיב לי. פחדתי שאם אעצום אותן פרצופו של אהובי האכזר ישתלט עלי, אבל הכי פחדתי לראות שוב אותי בלי הידיים והרגל, כמו שהופעתי בחלום הלילה. כל כך חסרה היא הייתה. הייתי אני כלומר. נשמתי הכי עמוק שיכולתי, העיניים נעצמו מעצמן – לא הייתה שם אלכס החסרה, ולא האהוב לשעבר, רק ענן כזה לבן שזז אט אט ימינה ופינה מקום לשמיים חדשים.
"רגע! רגע יא מעצבנת!" נעים צרח עלי ורץ לצד השני של המשרד. הוא חזר עם בקבוק פתוח "נו בחיאת תבכי לכאן לפחות".
הסתכלתי על הבקבוק שהופיעה עליו האות א' "איך אתה יודע?" שאלתי את נעים.
"מזהה את הריח מקילומטרים".
"בטוח?"
"בטוח, בטוח, בזה אני מבין יקירה".
חייכתי, מצחיק הנעים הזה.
