כתיבה וצילום: מאיה יופה
טיול משפחתי אחד לגרנובל באלפים הצרפתים הספיק למאיה יופה ובעלה לסגור טיסה לכיוון אחד. אבל האם הקראש החדש מתאים לטווח הארוך? טור חדש על רילוקיישן.
בבוקר חם של סוף אוגוסט הגענו לבריכה העירונית וסוף סוף לא היינו לבד. כבר התחלתי לחשוב שאין בכלל ילדים בעיר הזו ונידונתי לשחק עם הילדים שלי בגן המשחקים לנצח, אבל הנה, תודה לאל, נמצאו הילדים האבודים של העיר ושנת הלימודים יכולה להיפתח. אנחנו, שכבר לא בדיוק תיירים אבל בהחלט לא מקומיים, עדיין מנסים למצוא את מקומנו במרחב ולבנות לנו שגרה חדשה.
בבקרים אני עובדת בקפה, יש שניים שאני אוהבת במיוחד; באחד המזגן בינוני אבל האינטרנט חזק ובשני בדיוק להפך. זה הזמן האהוב עליי ביום, שעתיים שבהן אני לא אמא של אף אחד, אני רק מאיה; היצירתית, המקצועית, המסודרת והמדויקת. בכל זאת, אלו רק שעתיים. בימים שאני צריכה לכתוב ואין לי הרבה השראה אני מזמינה קפוצ'ינו מפנק ופרוסת עוגה, ובימים שאני צריכה לנקות את האינבוקס אני מסתפקת באספרסו ארוך וניגשת למשימה.
השיחה עם הבריסטה מתארכת מפעם לפעם ואני זוכה למחמאות על הצרפתית החמודה שלי – זו שעוד חלודה קצת בקצוות, מתובלת במבטא שאי אפשר לזהות ובעיקר, נטולת סלנג או סגנון. בכל זאת, צרפתית שנלמדה בבית הספר הישראלי על שם משה שרת בפריז של 1998 ונותרה רדומה בשני העשורים האחרונים. המרצה שלי לעיצוב הייתה אומרת שהצרפתית שלי מזיעה ממאמץ, מנסה לשווא לחפות על העובדה שבעצם לא דיברתי עם מבוגרים מאז כיתה ט'. זה מתבטא בעיקר באינסטינקט המוטעה שלי לפנות בצורת הנימוס המוגזמת של הצרפתים, כלומר, לדבר אל מישהו ב"אתם" במקום "אתה". מבלי להתכוון, זה בורח לי בתחילת משפט, מה שגורם לי להרגיש טרחנית ומיושנת, בעיקר כשאני שמה לב שבכל מקום פונים אליי בפנייה הידידותית והקולית, זאת שחינכו אותי שנשלפת רק לאחר היכרות מעמיקה, או לחילופין, בשיח בין ילדים קטנים.
אולי זה הסיפור יוצא הדופן שלנו שמעורר סקרנות ואולי זו אווירת הכפר הקטן, אבל אני מתחילה להבין שהצרפתים של 2023, או לפחות אלו שמכינים קולד ברו עם חלב שיבולת שועל, הרבה יותר חמימים מאלו של פריז בסוף שנות ה-90, וזה מנחם אותי מאוד. לדבר כל הזמן בגוף שלישי רבים זה מעייף. בכל מקום שאנחנו מספרים את הסיפור שלנו אנחנו זוכים למטר שאלות וזוגות עיניים סקרניות. כנראה שלא כל יום משפחה ישראלית פשוט בוחרת לעבור לגור בבירת האלפים הצרפתים.
מטרת המעבר שלנו הייתה גם כדי להתכנס קצת, לחמוק מהקלחת והעומס שיוצרות מערכות יחסים עם משפחות מורחבות, מעגלי חברים רבים, קשרי קהילה, ועדי גנים ועשרות קבוצות וואטסאפ אחרות שנמצאות על מיוט. יש משהו כל כך משחרר בלהיות אינקוגניטו, סתם עוד אישה, גם בעיר קטנה יחסית. אפשר לחטט באף ולא בדיסקרטיות, אפשר אפילו להוציא את התחתונים מהתחת בלא מפריע, והשיא? אפשר לרכל בעברית, השפה הסודית שלנו. וכן, כבר שאלו אותי רק מאה פעם אם אני לא מפחדת לעבור לגור בחו"ל כי מי יעזור לי אם אני אפול ברחוב. זו אחת הסיבות שאני מקפידה לנעול רק סניקרס (של גולה, כן?), אבל אחרי שבועות ארוכים בלי דרינק עם חברות, בלי רכילות על הספסל בגינה או אפילו היתקלות בשכנה בסופר, אני חווה כאבי פנטום חברתיים; אני מדמיינת אנשים רנדומליים שאני מכירה מהחיים הקודמים שלי, חולפים על פניי ברחובות גרנובל. מרחוק ורק לרגע, אני חושבת לעצמי "יא! איזה כיף, הנה זאתי, מה היא עושה כאן?", אבל מבינה מיד שהמוח שלי מהתל בי וזו סתם מישהי שאולי קצת דומה לה.
הגעגועים לארץ עוד לא מאוד מורגשים, אבל הם מתחילים להתגנב ולעקצץ ברגעים הכי לא מתאימים. כמו נגיד בשעת צהריים כשממש רוצים לנגב צלחת חומוס, או לנסוע להורים לארוחת שישי. על מי אני עובדת, זה לא רק החומוס, או הפתיתים, נראה לי שאני פשוט צריכה לראות פרצוף מוכר.
עד כה נתקלתי רק בישראלית אחת. זה היה בשבוע הראשון שלנו פה. היא שמעה אותנו מדברים עברית, סיפרה לי שיש כאן קהילה לא קטנה ואפילו קבוצת וואטסאפ בשם "הנשים של גרנובל". שילוב של בהלה וסנוביזם גרם לי לסרב בנימוס ולברוח ממנה כמו מחולת קורונה. זה היה מוקדם מדי וחזק מדי, אבל יש ימים שאני קצת רוצה להיתקל בה שוב. מי יודע, אולי יש פה עוד משפחה ישראלית משוגעת שפשוט החליטה לעבור לגור בבירת האלפים.
