זוגות | חגיגה של ספרים וסטייל

מאת יעל רוזנוולד יניב

חג הספר העברי, ומיטב הכותבים והכותבות של המילה הכתובה יוצאים לכיכרות הערים, מבקשים לפגוש את קהלם הפוטנציאלי ולהגיע באופן בלתי אמצעי לליבם.
מכיוון שרושם ראשוני, הן של פרי עטם והן של הופעתם, הוא בעל משקל מכריע בדרך ללב האנשים, ראוי לעצור לרגע ולחשוב על הסטייל של הסופרים.
ואם לצטט את אבירמה גולן – "יש דבר כזה?"

נדמה כי במערך האסוציאציות המיידי שלנו, אנשים כותבים נוטים לשכוח את הופעתם החיצונית תוך התמקדות בדברים החשובים באמת – המקלדת והסיפור שזורם בתוכם.
לדמיון יכולה לעלות תמונה של שיער שלא פגש מברשת מזה זמן, של בגדים עם כתמי קפה ואוכל, של דפים פזורים בכל מקום ושל פנקסים צפופים ברשימות. קצת לא אינסטגרמי בעליל.

אבל ישנם כאלה, מעוררי קנאה שכמותם, שיש להם הכל – גם הכישרון וגם הסגנון.

אוסקר ווילד

הסגנון האופנתי: "יותר זה יותר יפה"

הסופר האירי, המוכר בעיקר בזכות יצירות מופת דוגמת "תמונתו של דוריאן גריי", "חשיבותה של רצינות" ו"בעל אידיאלי", היה גם סטייל אייקון ב-ס' דגושה!
ווילד טען ש"אדם לא יכול להיות לבוש מידי או בעל השכלה גבוהה מידי", התהדר במלבושים על-מגדריים, עשויים ממשי וקטיפה בצבעים עזים, ונהג להתאבזר בפרחים ובנוצות ובשיער גולש ומבהיק מטיפוח נכון.
נשות שלהי המאה ה-19 אמנם היו חנוטות במחוכים מכאיבים ושמלות חונקות גזרה, אך וויילד, שערך גם את המגזין "עולם האופנה הנשי", טען שאופנה היא אמנות פמיניסטית, שצריכה לשחרר נשים ולא לשעבד אותן, ואף חזה (וצדק) שנשים עוד עתידות לאמץ למלתחתן אלמנטים גבריים מובהקים, דוגמת מכנסיים, חצאיות נושאות כיסים וג'קטים ספורטיביים.
כמה שנים טובות לאחר מכן הגיעה גבריאל (קוקו) שאנל ובאמת גרמה לזה לקרות.
ת'כלס, אדם שחתום על ציטוטים דוגמת "להיראות טוב ולהתלבש מהמם זה הכרחי. שתהיה לך מטרה בחיים – לא" הוא אח-נפש של אמת.

הסגנון שלו מזכיר את הגדילים בכפכפים של ג'פרי קמפבל:

ארנסט המינגווי

הסגנון האופנתי: "אני הכי יפה כשנוח לי"

"האיגרוף עבורי הוא הכל, הכתיבה שלי היא כלום" אמר ארנסט המינגווי באיזה ראיון. מיד קופצת לראש תמונתו המפורסמת ביותר, עוטה סריג גולף במראה גס וזקן דייגים מדויק להפליא. זה היה העניין עם המינגוויי, קודם כל החיים היפים, הטובים, המעניינים, ורק אחר כך – כל הקטע הספרותי הזה של יצירות מופת.
ארנסט המינגווי, בין כתיבת "הזקן והים", "למי צלצלו הפעמונים" ו"גן העדן" (מדגם מייצג בלבד), יצא למסעות דיג בזרם הגולף, לציד באפריקה, למלחמות שוורים בספרד ולתחרויות אגרוף בקי ווסט.
הוא גם החזיק במלתחה תואמת, בגוונים נייטרלים של חום, אפור ושחור, בחליפות רפויות-גזרה, בחולצות פשתן ובמכנסי כותנה.
כאחד שלבש המון ג'ינס וחאקי, היה זה אך טבעי שגם המותג GAP יבחר בו כחלק מהקמפיין הבלתי נשכח "Who Wore Khaki's" בתחילת שנות ה-90.

אבל עזבו אתכם מגאפ, עם הנעליים של A.S. 98 זה עובד הרבה יותר טוב:

סימון דה בובואר

סגנון אופנתי: "בצרפתית זה נראה יותר טוב"

"אישה אינה נולדת אישה, היא הופכת כזו", אמרה סימון דה בובואר בנונשלנט קוקטי. היא אמנם לא הוטרדה מהופעתה, ולעיתים בחרה ללבוש שילובים תמוהים או בגדים מהוהים, אבל היא לבשה גם את הכיעור בכזה סטייל, שאי אפשר להתעלם ממנו.
בכפכפים מחורזים, בהדפסים גדולים משולבים בתכשיטים גדולים יותר, בצעיפים מודפסים ובמעילים מחוייטים, דה בובואר חיה את החיים באופן הכי פריזאי שאפשר – כולל זוגיות מתועדת היטב עם ז'אן פול סארטר ודיונים אינסופיים עם קולגות מפורסמים בקפה Les Deux Magots.
העובדה שאחת מיצירותיה הידועות ביותר "המין השני", מכילה התייחסות מובהקת ללבוש ולאופנה, מעידה על כך שהסופרת בכל זאת לקחה את מלבושיה ברצינות הראויה.

תראו איך היא משתלבת נפלא עם הסנדלים של ג'פרי קמפבל:

 

סילביה פלאת'

הסגנון האופנתי: הסטודנטית מהבית השכן

בחייה הקצרים הספיקה הסופרת והמשוררת האמריקאית, סילביה פלאת', לכתוב כמויות של ספרי שירים, רומנים, ביניהם – "פעמון הזכוכית", וספרי ילדים.
אם מניחים רגע בצד את הסוף הטרגי, בדמות התאבדות בגיל 30, ואת שנות הדיכאון והזוגיות האומללה עם המשורר טד יוז, פלאת' הייתה יכולה להיות סטייל אייקון של ממש.
מלתחתה של הסופרת-משוררת הורכבה מחולצות-טי נינוחות ומונחות בדיוק, חצאיות ונעליים שטוחות. הגזרות היו נקיות וללא דופי, ושילובים מושכלים של פריטים במראה נשי וגברי היו סוג של סימן היכר.
"כששאלו אותי מה אני רוצה להיות, אמרתי שאני לא יודעת. 'אה, בטוח שאת יודעת', אמר הצלם. 'היא רוצה', אמר ג'יי סי בשנינות, 'להיות הכל'" (היומנים של סילביה פלאת').

גם הכפכפים של יוקו אימנישי יושבים עליה נפלא:

טרומן קפוטה

הסגנון האופנתי: "שנאכל ארוחת בוקר בטיפאני?"

אדם שכתב את "ארוחת בוקר בטיפאני", אך הגיוני הוא שימצא את דרכו לרשימה הזו.
טרומן קפוטה טען ש"טעם טוב, הוא מותה של האמנות", תוך כדי שימור סקרנות אופנתית בריאה, שהובילה לחיבורים מופלאים של פריטים מכל העולם.
בשנת 1966 זכה הרומן שלו "בדם קר" להצלחה מסחררת. קפוטה היה חייב לחגוג. יש אנשים שמזמינים כמה חברים לאיזו מסעדה טובה, או פותחים בקבוק של אלכוהול משובח. זה לא היה המקרה. טרומן קפוטה יזם את אחת מהמסיבות האייקוניות האופנתיות ביותר בניו-יורק – נשף מסכות בשחור ולבן. אל מלון פלאזה המהודר, זרמו סלבריטאי, עשירי ונכוני העיר והתקופה (ניים דרופינג – גרטה גרבו, פרנק סינטרה ומיה פארו, מרלן דיטריך ועוד), כולם עטויים תחפושות ותלבושות בשחור ולבן.
"האם תוכל לשלוח יד ולהביא לי משם את הארנק שלי. בחורה לא יכולה לקרוא משהו שכזה מבלי שיהיה עליה הליפסטיק שלה" (ארוחת בוקר בטיפאני, טרומן קפוטה, מבין שיש מקרים בהם רק ליפסטיק נכון יכול לעזור).

תראו איך הוא משתלב בטבעיות גמורה עם נעלי ברנט המפורסמות של ג'פרי קמפבל:

חג ספר שמח לכל!