מאת יעל רוזנוולד יניב
"ג'ינג'ר רוג'רס עשתה כל מה שהוא (פרד) עשה, רק לאחור…ועל עקבים גבוהים" (בוב טאבס)
בבירת הרפובליקה הצ'כית, פראג, על גדות הנהר, כשמכל צדדיו בניינים בסגנון בארוק, גותיקה וארט נובו, ניצב בניין אחד שונה. "הבניין המרקד" עוצב ונבנה במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת, בשיתוף פעולה בין האדריכל הצ'כי-קרואטי ולאדו מילוניץ, לבין האדריכל הקנדי-אמריקאי, פרנק גרי.
הבניין המרקד בפראג
שמו הנוסף, הפחות משומש, של הבניין – "בניין פרד וג'ינג'ר" מהווה מופת מייצג של מערכת היחסים (המקצועית. השניים מעולם לא היו רשמית ביחד מחוץ לצילומים) בין פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס – שני יחידים שנתפסו כאחד שלם, מעין "יין ויאנג". אפילו ג'ינג'ר אמרה באחד מהראיונות שהעניקה "לאורך השנים, מיתוסים נקשרו במערכת היחסים של פרד ושלי…בעיניהם, הקריירה שלי היא פרי יצירתו".
לרגל יום הולדתה ה-108 של השחקנית-רקדנית-זמרת, ג'ינג'ר רוג'רס, שחל בימים אלה, בחרנו להפנות אליה זרקור בלעדי, הכי מוצדק שאפשר.
לילה א. רוג'רס, עיתונאית, מפיקה, עורכת סרטים ותסריטאית, סיפרה לבתה הצעירה, ג'ינג'ר, כי עוד כשהייתה עוברית ספונה לבטח ברחם, הייתה האם מרגישה את צעדי הריקוד שלה, משתוללים שם בפנים.
באמצע יולי 1911 רקדנית נולדה. כבר בגיל 17, בעקבות זכייה בתחרות ריקודים מקומית בעיר הולדתה במיזורי, הצטרפה רוג'רס הצעירה ללהקת וודוויל שנדדה בדרכים, עד שהגיעה, שנה וחצי לאחר מכן, לניו-יורק. אודישן מוצלח אחד, תפקיד ברודווי במחזה Girl Crazy של האחים גרשווין, ורוג'רס הפכה לכוכבת בן לילה.
מאחורי הקלעים, רחוק מאור הזרקורים, עבד עם השחקנים על צעדיהם, פרד אסטר. ג'ינג'ר רוג'רס הספיקה להשתתף בתשעה-עשר סרטים, לפני שההיסטוריה נאנקה בהנאה למראה הצמד המרקד.
כמו הרבה דברים טובים אחרים, גם כאן זה קרה כמעט במקרה, בשנת 1933, כשג'ין ריימונד ניסה לזכות בליבה של דולורס דל ריו, בסרט "טסים לריו". במועדון ברזילאי, מוקפים בצמדי רקדנים המבצעים את ריקוד ה"'קריוקה", בוחרים פרד וג'ינג'ר להצטרף לרוקדים. מאותו הרגע, למי בכלל אכפת מג'ין ודולורס?
מימין: רוג'רס ב-1933 | משמאל: טסים לריו ,1933
שנתיים אחר כך, וכמה סרטים משותפים בכיכובם, והצמד כבר קיבל תסריט שלם – Top Hat – מותאם פרפקט בעבור האינטראקציה הייחודית הזו שלהם.
"כשאנחנו לא רוקדים, אין ביננו כלום", הצהירה ג'ינג'ר רוג'רס לכתבי הרכילות שתהו, ובצדק.
מתוך הסרט Top Hat
מכתבים ויומנים שהתגלו לאחר מותה של הכוכבת, ב-1995, ציירו מציאות אחרת. כזו שבה כינויו של אסטר היה "מר נפלא". אבל הלך הרוחות בארה"ב של שנות ה-30 במאה ה-20, העדיף שהשניים ישארו נשואים למי שבחרו להינשא לו (ג'ינג'ר הייתה נשואה לשחקן לו איירז) ולה (פרד היה נשוי לפיליס פוטר) מלכתחילה, ולא יפרקו מסגרות, ישברו מוסכמות ויחמדו זה את זו, בחתירה תחת ערכי המשפחה המקודשים.
אחד מאנשי הסוד הבודדים שהיו מודעים לסיפור האהבה הסודי, הכוריאוגרף, הרמס פאן, שעבד עם הצמד, סיפר כי ג'ינג'ר הייתה מלאת תקווה ותוססת, פרד היה הססן וזהיר, וככה יצא שבעוד ג'ינג'ר מפרקת מערכות נישואים, אחת אחרי השניה, בתקווה שמתישהו היא ואהובה יתאחדו – זה לא קרה.
כחלק מתהליך התמודדות בריא, בחרה רוג'רס לאחר עשרה סרטים משותפים, לפרק גם את הזוגיות הקולנועית, ולצאת לקריירת סולו. בחירה טובה, כך מסתבר, שהובילה לארסנל של 73 סרטים בסה"כ, למועמדות בגלובוס הזהב (על תפקידה לצד מרילין מונרו בסרט "מאנקי ביזנס") ולזכייה באוסקר על תפקיד שלא כלל בכלל שירה או ריקודים.
הקריירה של פרד אסטר, לעומת זאת, דשדשה בביצת הבינוניות. "אחרי זמן מה, כל מי שרקדה איתי, פשוט נראתה לא נכונה!" אמר אסטר.
ג'ינג'ר רוג'רס, הזווית האופנתית
"קיטי פויל", 1940. משמאל: ג'ינג'ר רוג'רס. מימין: לא-פרד אסטר
הסרט שהניב לג'ינג'ר רוג'רס את פסלון האוסקר המוזהב, "קיטי פויל", ב-1940, הניב גם אייקון אופנתי נצחי – שמלת קיטי פויל. השמלה, בעיצובה של מעצבת התלבושות ההוליוודית, רני קונלי, הגיעה בצבע כהה (בדרך כלל, כחול רויאל), בשילוב צווארון וחפתים בלבן, ככה שהפנים קיבלו מסגרת של אור וצדודית אקסטרה-מחמיאה. הקו הנקי הפכו את השמלה לסיפור הצלחה שקל לשחזר גם בתנאים ביתיים.
"אולי אני מיושנת, אבל לסרטים בשחור ולבן יש עדיין פינה חמה בלבי" (ג'ינג'ר רוג'רס)
העניין הוא, ג'ינג'ר דארלינג, שכאשר שהסרט בשחור ולבן, אנשים לא יודעים שהשקעת זמן ומחשבה בבחירת הצבע הנכון לשמלה שלך בכל אחד מהפריימים שלך לצד פרד אסטר. ואז את הולכת וכותבת את זה בביוגרפיה שלך, "Ginger: My Story" (יצא לה אינסטגרם לפני זמנו), ואנשים פתאום נמצאים במצב של "וואו, באסה שלא היה אז צבע!".
כשהייתה ילדה, כך סיפרה באוטוביוגרפיה שלה, ראתה איזו הצגה. היא לא ממש הבינה את העלילה או את הדיאלוגים, אבל התרשמה עמוקות משמלת קטיפה ירוקה יפהפיה שלבשה הכוכבת.
כשרצו להשיג את הסכמתה להשתתף בסרט, בשנת 1944, השתמשו בטיעון המנצח "יהיו לך המון בגדים יפים, ומעצב שיער נחשב צמוד". עבד להם. כמה שנים לאחר מכן, בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת, זכתה ג'ינג'ר רוג'רס להגשים חלום אופנתי כמוס ולעצב קולקציית קפסולה למותג ג'יי סי פני. מאוחר יותר גם הקימה קו הלבשה תחתונה משלה.
"אני מאמינה בצורך להתלבש בהתאם לאירוע. יש זמן מתאים לסוודר, סניקרס וליוויס וזמן מתאים לכל עניין ההופעה המושקעת". (ג'ינג'ר רוג'רס)
מאידך, כנראה שכל זמן הוא זמן מתאים לרקוד. מסלולי התצוגות לקראת אביב 2020, הציגו השנה מגמה מעניינת, שכולה מחווה לעולם הריקוד – קולקציית הגברים של דריס ואן נוטן, למשל, הושלמה אקססורית בנעליים שטוחות בעלות גימור מעוגל. אצל Bode נצפו נעליים דומות. כמה שנים קודם לכן, העלו אצל ואן נוטן תצוגה שכולה מחווה לנוצות המרחפות בקלילות של ג'ינג'ר רוג'רס.
השראות והשפעות של ריקוד על אופנה – מחזיקות בהיסטוריה ארוכת שנים. בשנת 1976, הציג איב סאן לורן את קולקציית "בלט רוסי" שלו; מעצבי אופנה כריקרדו טישי וז'אן פול גוטייה שיתפו פעולה עם כוריאוגרפים מובילים; וכמויות התערוכות שקושרות בין אופנה למחול – רבות המה.
ימין: Bode, אביב 2020 | אמצע: דריס ואן נוטן, אביב 2020 | שמאל: דריס ואן נוטן, סתיו 2013
בתקופתנו, כשנאמנות למותג כזה או אחר, מוחלפת בנאמנות לחוויה הרגשית שמתעוררת בקהל הצרכנים עם קולקציה כזו או אחרת, דוגמניות הצועדות במבט קפוא כשהן עוטות בגד, היא כמעט תופעה שחלפה מהעולם. עולם המחול, המדגיש את התנועה מלאת החיים, מהווה השראה שמסתדרת בול עם מגמה זו.
לכבוד יום ההולדת בחרנו לג'ינג'ר נעליים שיתאימו לריקוד עם פרד וייראו מצויין גם בשחור-לבן:
מימין: נעלי עקב של ג'פרי קמפבל | משמאל: ג'ינג'ר רוג'רס
