כתבה: הילה רגב, צילומים: לייה ניידיץ'
בנעליה: פעם בחודש אנחנו שולחים נעליים בהפתעה להילה רגב. האתגר: להתהלך בהן יום אחד לפחות ולדווח לנו מה קרה לה בדרך
עם הגעתה של הילדה השלישית אני מבינה שהבעל ואני נאחזים בתל אביב כאילו היינו רוז על דלת העץ אחרי שהטיטניק טבעה והמשכורות שלנו הן ליאונרדו די קפריו במים. קופאות ושוקעות. עד כה הייתי בהכחשה על העניין הזה, אבל כשהוא מסיים לארגן מחדש את חדר השינה שלנו עם מיטת התינוקת אני מבינה שככה מרגישים אסירים בטחוניים בכלא גלבוע. גם לי מתחשק לחפור מנהרה החוצה. איך אפשר לישון ככה? בלי מקום לנשום. לזוז. להתקפל במיטה מתחת לפוך ולצעוק על הילדות "לאמא לא מתחשק להיות אמא עכשיו, בסדר? אמא רק רוצה לאכול שוקולד תפוז ולחכות שיגיע החורף, טוב?". אבל אי אפשר. הן באות ומתיישבות עלי ומתחילות לספר לי על החלומות שלהן בפירוט משמים. בכולם גם יש אמהות שמתות ומוחלפות באמהות צעירות יותר שאוהבות לשחק בברביות ולהכין ביחד עוגיות. מאד אדיפאלי לדעתי. החלק הכי נורא של הקרבת החדר שלי למען הדור הבא הוא איבוד קשר עם המציאות. יותר נכון עם המראה הגדולה (והמרזה) שדרכה חייתי את חיי. היא הורדה אחר כבוד למקלט למטה כדי לפנות מקום והשאירה אותי תלושה לגמרי. אין לי מושג איך אני נראית. אני משתקפת לעצמי רק במראות קטנות שמגיעות עם תכשירי איפור או עם המראה החצי שבורה באמבטיה שלדעתי עושה לי גזלייטינג. לפעמים אני מסתכלת על האישה העייפה והמרוטה שמצחצחת מולה שיניים ואין לי מושג מי זו.
