מאת יעל רוזנוולד יניב
“שיחקנו; צחקנו המון; התאהבנו… הזמן עמד מלכת ודאגה הייתה זרה לנו" כתב הצלם הבריטי סר ססיל ביטון ביומנו ב-1940.
כשמלחמת העולם השנייה משתוללת סביב, אין פלא שביטון בחר להתרפק על ימים זוהרים יותר, כעשור אחורה משם, בהם הסתובב כבן בית בקרב בני מלוכה, על תקן צלם הסלבריטאים הראשון. הוא צילם עבורם פורטרטים, אך יותר מכך – הוא ומצלמתו היו נוכחים במסיבות הזוהרות, בפיקניקים השופעים וביומיום הנוצץ. העובדה הזו, בשילוב עם סגנונו הייחודי וראייתו האופנתית, סללו את דרכו לצילומים עבור מגזינים דוגמת Vogue ו- Harper's Bazaar.
בימים אלה, אוגדו 30 מצילומיו המובילים בשנים הללו לתערוכה המוצגת במוזיאון האופנה והטקסטיל בלונדון.
איש חכם אמר פעם "המיומנות הנעלה ביותר של המורה היא לעורר חדווה בביטוי יצירתי ובידע". המורה הטובה ביותר של האיש שלימים הפך להיות הרבה יותר מצלם, הייתה דודה ג'סי. "הדודה המגניבה" זעזעה את המשפחה כשבחרה לנסוע בעקבות האהבה לדרום אמריקה, בימים בהם אף אחת מהוגנת לא עשתה זו, ולהינשא לבוליביאני. כשחזרה, בעלה כבר נשא תואר שר. אשת השר הביאה איתה וייבס גדולים מהחיים וארגז תלבושות תואם.
מימין: רישום של דודה ג'סי, כפי שצויר ע"י ססיל ביטון | משמאל: צילום של דודה ג'סי
ארגז התלבושות של הדודה משך את אחיינה הצעיר כבר מהרגע שיכול היה לעמוד עצמאית על הרגליים.
הוא סיפר כי דודתו ג'סי הייתה "אחת מהמאמצות היותר נדיבות ומרהיבות של סגנונות ואופנות…במהלך חייה, ובעיקר במחציתם הראשונה, היא הייתה חסידה נלהבת של אופנה, בולעת בשקיקה מידע אודות כל חידושי הכובעים האחרונים מפריז, דוהרת דרכם קצת כמו המלכה האדומה בלוח השחמט של לואיס קרול".
אהבה זו לאופנה זכתה לביטוי נוסף כאשר קיבל כמתנה ליום הולדתו ה-11 מצלמה פשוטה ראשונה. שתי הדוגמניות הראשונות שלו, אחיותיו הגדולות יותר, הועמדו בקומפוזיציות מרובות פרטים בהשראת תמונות הזוהר של אותם ימים. כולל סטיילינג ותאורה חובבנית מחמיאה.
מונע, כפי שפעם העיד על עצמו, מהפחד להיות "רגיל", הציג ססיל ביטון בשנת 1927 את התערוכה הראשונה שלו, פרי הזמן הרב שבילה עם משפחת המלוכה והאריסטוקרטיה הבריטית. תערוכה שהניבה עבורו קריירה חוצת אוקיינוסים, בת למעלה מחמישה עשורים, של צילום אופנה. הוא צילם את מיטב הלוהטים של הוליווד, את צמרת המלוכה הבריטית, את אנשי התיאטרון והרוח, ובשנת 1937 הפך לצלם בית המלוכה הרשמי.
כשהתחילה מלחמת העולם השנייה, החשק לצלם זוהר הועם במקצת, ככל שהמטוסים הגרמנים הנמיכו עוף מעל לונדון. ססיל ביטון החל לצלם את תוצאות ההפצצות, את בתי החולים, את הלונדונרים, העורף העמיד והאמיץ.
אחד מתצלומיו, צילום של איילין דאן בת ה-3, במיטתה בבית החולים, מביטה ישירות למצלמה כשהיא אוחזת בובה וראשה חבוש, התנוסס על מגזין LIFE בשנת 1940, ויש האומרים כי עורר רגש כה חזק עד כי הניע את ארה"ב לקחת חלק יותר פעיל בלחימה.
מגזין LIFE, 1940 | פורטרט של איילין דאן בת ה-3, ססיל ביטון
תיעוד של למעלה מ-7,000 תמונות מלחמה, חלקן לא ראו אור עד לימים אלה, הוסיף לתארים שנשא גם את התואר "צלם מלחמה".
לונדון התפנתה לשקם את הריסותיה וססיל ביטון התפנה לכיוונים יצירתיים חדשים בחייו. כשנשאל על ההשפעות שעיצבו את דרכו, העיד על עצמו כי העיקרון המנחה של צילומי האופנה שיצר היה תמיד המשיכה שחש לעיצוב לבמה ולהפקות תיאטרליות. המפגש הראשון שלו עם סטודיו הוליוודי, בשנת 1931, היה כה משמעותי, עד כי התעקש לאחריו לשלב אלמנטים בצילומי אופנה רבים שיצר.
יודעי דבר טוענים כל הקטע הזה של הצילום והיצירתיות האופנתית, היה רק פרומו לדבר הגדול באמת – עיצוב תפאורה ותלבושות לתיאטרון ולסרטים. ביטון יצר כמויות עצומות של תלבושות להצגות תיאטרון, אופרה, מופעי בלט, סרטים, כשהוא שואב השראה מהתקופה האדוארדיאנית (דודה ג'סי, שומעת?).
ההתמדה והיצירתיות השתלמו. בשנת 1958 זכה באוסקר ראשון על עיצוביו לסרט "ג'יג'י". זמן לא רב לאחר מכן, בשנת 1964, הגיעו שני אוסקרים נוספים, על עיצוב הסט ועיצוב התלבושות של הגרסה הקולנועית למחזה "גבירתי הנאווה".
מימין: עיצוב של ססיל ביטון לגברתי הנאווה | משמאל: עיצוב מתוך "ג'יג'י", עליו זכה באוסקר
משנות ה-30 ועד לשנות ה-80, מהמצלמה הראשונה ועד ל-Vogue, אהבתו של הצלם, המאייר, המעצב והיוצר הבריטי, ססיל ביטון, לעבודתו, העניקה ליצירותיו רלוונטיות ונצחיות גם יחד.
תראו איך הנעליים של Chie Mihara משתלבות בטבעיות עם העבודות של ביטון:
פורטרט של אשת החברה הגבוהה, הגברת רודה קמרון קלארק. צילום משנות ה-30 לצד נעלי עקב של צ'י מיהרה
עבודה של ססיל ביטון לווג ונעליים של צ'י מיהרה
והשראה לסיום – "ישנה סכנה בהתרפקות על תהילת העבר האבודה אל מול הברבריות של ההווה. אם כל תקופה היא גם לידה וגם מוות, עדיף להיות בצד של החיים מאשר בזה של המתים!"
