כתבה: יעל רוזנוולד יניב
שלהי אוגוסט, לפני 300 שנים בדיוק (1718), חבורה של קולוניאליסטים צרפתים חדורי מוטיבציה וראיית נולד, מקימים עיר חדשה ביונייטד סטייטס הבתולית עדיין. הלוקיישן? בעייתי. מוכה קדחת ונתון להצפות, שורץ תנינים ועוד כל מיני יצורים מפחידים.
ברוכים הבאים לניו-אורלינס, לואיזיאנה, או כפי שהיא באמת אמורה להיקרא – נובל אורליאן (אורליאן החדשה), ממש ע"ש העיר של המיתולוגית במיל' ז'אן דארק.
ההתחלה כמו כל התחלה – בקטן. כמה צריפים והמון יתושים וג'יפת ביצות.
אבל מיקומה של העיר, בחלק הפורה של המיסיסיפי, יחד עם סחר העבדים הענף שהחל באזור סביב אותן שנים, הפך אותה עד מהרה לעיר ולמעוז מסחר משגשג. המתיישבים הצרפתים, כמו צרפתים לפי הספר, חיפשו לעצמם חיי נוחות ושפע קולינרי ותרבותי, והקימו כמויות של מסעדות ובתי תרבות.
ב-1803, כמה שנים אחר כך, עם סימנים של דולרים בעיניים, מכר נפוליאון את העיר לאמריקאים תמורת 15 מיליון מרשרשים, אותם השקיע בתבונה במלחמותיו האינסופיות ברחבי אירופה. המכירה לאמריקאים הייתה הרבה יותר מידי עבור התושבים הצרפתים, הספרדים והקריאולים (פרי אהבתם של הורה אירופאי והורה שחור עור), והעיר התפצלה לשתי ערים שרק במקרה נושאות את אותו השם – ניו אורלינס הצרפתית ("הרובע הצרפתי") וניו אורלינס האמריקאית.
על אף ההגבלות החדשות שהביאו איתם האמריקאים על האוכלוסיה השחורה בעיר, מעמד העבדים בניו-אורלינס ידע יד רכה יותר (הכל יחסי) לעומת שאר מדינות הדרום. העבדים קיבלו את יום ראשון כיום מנוחה, וב-1817 – באופן יוצא דופן לחלוטין – הורשו לקיים התכנסויות בכיכר קונגו שבעיר. מי שרצה יכול היה גם לרקוד ולנגן שם.
ערב רב של עבדים מכל מיני מקומות, בהתחלה כל קבוצה סוחרת רוקדת ומנגנת את ענייניה ומקצביה. קצת מקצבים ילידיים מהקאריביים, קצת אפריקה, קצת שירי עבודה, נשמה וכנסיה מרחבי אמריקה. אחר כך התווסף גם הבלוז. הנוודים שחלפו בעיר הביאו איתם גם את הרגטיים.
מאוחר יותר, לקראת שלהי המאה ה-19, תזמורות כלי נשיפה נוצצות עברו מתהלוכות חתונה ולוויה ברחבי העיר לנגינה מבדרת של כל ההשפעות האלה יחד בכיכר. השעטנז החדש הזה, AKA: ג'אז, משך אליו צופים מוקסמים מכל העיר, תושבים ותיירים גם יחד.
הכיכר הייתה המקום הנכון לראות ולהיראות בו, והנשים שפקדו אותה בחרו להתהדר במיטב הגרדרובה, כל אחת ואמצעיה.
קצת אחרי מלחמת האזרחים, והכניעה נטולת המאבקים של ניו-אורלינס אל מול קונפדרציית הצפון, החלה הדעיכה. הנהר כבר לא היה אמצעי הניוד היחיד, עם הקמת מסילות הברזל, והעיר לא עברה איזה תיעוש ששווה לכתוב עליו הביתה. גם הג'אז עזב את הקן ונדד לחלקים אחרים בארצות הברית. ככה בדיוק הוא הפך למוצר תרבות פופולארית.
מאז שנות ה-70 של המאה -20 מקיימת עיריית ניו אורלינס בכל אביב את פסטיבל הג'אז המסורתי (בעבר, בכיכר קונגו. היום כבר בלוקיישן מרווח יותר). חובבי הז'אנר מתקבצים, ובדיוק כמו אז, הפסטיבל הוא המקום לראות ולהיראות בו.
ואם כבר לראות ולהיראות –
רחוב Frenchmen מספק המון אמנות רחוב ובתים צבעוניים:
גרפיטי מקומי, משתלב נפלא עם סניקרס רטרו של גולה, שגם הן סוג של אמנות רחוב
הארכיטקטורה של ניו אורלינס ושל יונייטד ניוד
צפו בהופעה חיה במועדון Tipitina's:
הנעליים של NR RAPISARDI – מתאימות ללילה של ריקודים
נשנשו סופגניות בנייה מסורתיות במקום שהוכתר כבית הקפה האינסטגרמי ביותר בניו אורלינס Cafe du Monde:
הקלאסיקה של סניקי סטיב עם הקלאסיקה של ניו אורלינס
ולסיום, זמזמו בלב את לואי ארמסטרונג עם "Do you know what it is to miss New Orleans":
