מאת יעל רוזנוולד יניב
בימים אלו ממש, עתידה להיפתח במוזיאון FIT התערוכה "פריז, בירת אופנה". אוצרת התערוכה, ד"ר ואלרי סטיל, ביקשה מענה לשאלות "למה דווקא פריז? במה היא כל כך מיוחדת?"
אמ"לק: הפריזאים לוקחים את האופנה שלהם מאד ברצינות, מהממסד ומטה. אופנה היא אמנות, תכלס.
מעבר למובן מאליו שנטוע בכל אטלייה הוט קוטור בגדה השמאלית, הרבה לפני כן, החל משנת 1661, מלך בפריז במשך יותר מ-72 שנים, לואי ה-14 (AKA: "לואי הגדול"). האג'נדה שלו כללה את ביסוס תהילתו (aka: "המדינה היא אני") ומינוי בעלי תפקידים נכונים להשגת המטרה. הוא הציב בתפקידי מפתח אנשי פוליטיקה ורוח, וביסס שורה של צעדים כדי להפוך את צרפת ל"great again".
שר האוצר שמינה הוד רוממותו, היה ז'אן בטיסט קולבר. מספרים שקולבר חתום על האמירה "אופנה לצרפת היא כמו מכרות הזהב בפרו לספרד". וככה פעל: בעודו בתפקיד, הפך קולבר, בעידודו ובאישורו של לואי ה-14, את האופנה לממוסדת ולמקור של הכנסה וכוח למדינה. חוקים שחוקקו השניים, נועדו להגביל יבוא טקסטיל, תוך ביסוס מעמד המשי המקומי; הקמת גילדת תופרים, סללה את הדרך להתפתחות של סצנת מעצבי אופנה פועמת, בשנים מאוחרות יותר. לא פלא שמגזין האופנה הראשון קם בתקופה זו, ומפתיע אף פחות – שזה היה בצרפת.
בשנת 1672, הקים ז'אן דונו דה ויזה (Jean Donneau de Visé) את המגזין "מרקור דה פראנס" (ע"ש מרקורי, שליח האלים), לימים "מרקור גלאנט", הוא עסק בעיקר בעדכון הפרובינציות והקולוניות, בעולם האופנה של חצר המלוכה, עם עוד קצת רכילות, פאר ומותרות מאותם משפיענים בדיוק.
איור מתוך ה"מרקור גלאנט", 1692
המגזין היה הראשון להציג איורי אופנה מלאי חיים, כמו גם לשלוח – בכל סתיו ואביב – עיתונאים שסיקרו את המגמות המובילות בלבוש האצולה הצרפתית. התפוצה הייתה רחבה וההצלחה – מסחררת. אירופה כולה מיהרה לאמץ, ומעמדה של צרפת כמובילה אופנתית – התקבע.
כשמארי אנטואנט הוכתרה למלכה ב-1774, היא עשתה את מה שהיה מצופה ממנה באצולת ורסאי התובענית, והפכה לחובבת אופנה. הכללים: אסור ללבוש בגד פעמיים! האותיות הקטנות: אלא אם עשית בבגד הקיים שינויים כאלה שאף אחד לא יוכל לזהות את המקור.
ימין: מארי אנטואנט בשמלת מוסלין רפויה | שמאל: מארי אנטואנט מביעה עמדה
מארי אנטואנט המציאה תסרוקות בפרופורציות מאתגרות, שהפכו אותה גבוהה ממרבית אנשי החצר, ומנעו את האפשרות להתעלם ממנה. באחת מהמפורסמות שבהן, שילבה דגם אוניה אדיר מימדים, כדי להביע תמיכה בניצחון הצי הצרפתי על האויב שמעבר לתעלה.
בשנת 1776, הלכה אפילו צעד אחד רחוק יותר, ובמקום לבוש הפאר ההדוק, מגביל התנועה, יצאה לגני הארמון בשמלות רפויות עשויות שמיז (מעין בד פשתן. שימש כבגד תחתון באותה התקופה), כשבמקום יהלומים – עטתה לצווארה סתם סרט משי לקישוט(!). בשעת רכיבה, אי אפשר שכל הבגד יקפץ לו רפוי ומאושר, ועל כן, לבשה מעל מעטה השמיז הזה גם ג'קט רכיבה גברי, שנתפר במיוחד עבורה. אם רק הייתה משלבת דוק מרטינס, זו הייתה קייט מוס בניינטיז.
הסגנון השנוי במחלוקת, נותר טרנדי הרבה אחרי המפגש הטראגי של המלכה הצעירה והגיליוטינה. סרטי המשי כקולר דק על צוואר? איתנו עד היום.
קפיצת זמן. בשנת 1845, הגיע לפריז שארל פרדריק וורת'. בהתחלה שימש כשוליה בחנות בגדים, ותוך כדי תפר כמה שמלות לאשתו. לקוחות החנות רצו גם ובהמשך פתח עסק משלו. אם עד לאותה נקודת זמן, מעצבים ותופרי שמלות עבדו בקנה מידה קטן, כשהם נענים לתכתיבי לקוחותיהם, הרי שוורת' היה הראשון לייסד בית אופנה של ממש, שחשב בקנה מידה גדול, ועיצב על פי טעמו שלו נטו.
בית האופנה של וורת'
הוא היה גם הראשון שתפר תוויות שנשאו את שמו לעיצוביו (ושום מילה על זה שהוא היה בכלל בריטי), וגם ממקימי "איגוד הסחר לקוטור, יצרני לבוש וחייטים לנשים" ב-1868, לימים "לשכת האיחוד של ההוט קוטור".
מזל, כי כבר ב-1900, פעלו בגדה השמאלית כ-20 בתי עסק סביב אותו המודל.
כללי ההוט קוטור הנוקשים (חייב להיות בית אופנה פריזאי, שמעסיק לפחות 15 עובדים, ומציג בכל עונה קולקציה בת 35 דגמים ליום ולערב, מרביתו של כל דגם – בעבודת יד ובהתאמה מלאה ללקוחה), הצליחו איכשהו לשרוד את משברי תחילת המאה ה-20, אפילו את מלחמת העולם ה-1. עם סיום מלחמת העולם השנייה אירופה כולה נותרה הרוסה וכואבת.רבים מבתי האופנה של הגדה השמאלית, לקחו חלק בהלך הרוח הלאומי, וסגרו שערים.
המראה החדש של דיור, 1947
ואז – כריסטיאן דיור. בפברואר 1947, מה שהוא הציע לעולם חובב האסתטיקה היה כל כך שונה, עד שכרמל סנואו, עורכת "הרפר'ס באזאר" ההמומה אמרה עליו "זה מראה כל כך חדשני!". אל מול חצאיות העפרון הישרות והסגפניות דיור הציע חצאית מלאה וג'קט, שכתפיו המעוגלות הדגישו את החזה, וגזרתו הקרובה לגוף הציגה מותניים צרות כמותני צרעה. New Look נולד.
גם אם, לשם שינוי, פריז לא הייתה הראשונה ליזום שבועות אופנה (ניו יורק, זה שלך!), הרי שהיסטוריית ההוט קוטור של העיר ותפיסתה את האופנה כאומנות, הפכה את זה הפריזאי לאחד שאליו נשואות עיני מעצבי האופנה, מכתיבי הטרנדים וחובבי השיק. בהתאמה למסורת עיתונות האופנה שצמחה בפריז, העיר הייתה גם הראשונה להשיק אירועי עיתונות מיוחדים ומבוקשים, כחלק משבוע האופנה הנערך בה.
ג'ון גליאנו לדיור, עושה הומאז' למארי אנטואנט, בתצוגת ההוט קוטור של סתיו-חורף 2000
כיום, העיר מארחת ארבעה שבועות אופנה (ביטוי שנחנך לראשונה בפריז, אגב). בינואר וביולי נערכים "שבוע אופנת ההוט קוטור", ובמרץ ובספטמבר/אוקטובר נערכים "שבוע האופנה המוכנה ללבישה".
המותגים המשתתפים, מתחרים ביניהם ברמות היצירתיות של קונספט התצוגות, בדרמה המלווה את סיפורי הקולקציה ובאוונגרד הפריטים הצועדים על המסלולים. נגיד, שאנל שהפכו את המסלול לחוף-ים של ממש; או דיור, שהמטירו על להקת הרקדנים המודרניים שעל הבמה, ממטרים פזורים של עלי ורדים; איזבל מארה שהביאה וייב דיסקו שנות-80 רק כדי להמשיך אחר כך למסיבה מעולה באותה הרוח.
"תמיד תהיה לנו את פריז".
אז ברוח התערוכה – נעליים שמתכתבות יפה עם ההוא שהתחיל הכל:
מימין: נעליים של ג'פרי קמפבל | משמאל: לואי ה-14
