מאת יעל רוזנוולד יניב
בעוד מספר ימים, ילבשו מיטב טניסאי העולם את מיטב מלבושיהם הלבנים וינהרו להגיש סיבוביות בשמש בריטית קופחת. טורניר ווימבלדון 2019 יוצא לדרך.
עולם הטניס עבר דרך ארוכה מאז שכמה נזירים צרפתיים ניסו לחבוט בכדור עור בכף ידם (ובהמשך עם כפפה וידית), אל עברו של יריב, תוך כדי צעקת "Tenez" בצרפתית עתיקה ("קח" או "קבל"). היה כל כך כיף שגם בית המלוכה הצרפתי מיהר לאמץ. אחריו גם האצולה מהצד הבריטי של התעלה. הנרי השמיני היה אוהד מושבע ברמה כזו, שהחליט להוציא את המשחק מגרסתו המתורבתת בתוך הבית, אל עבר המרחבים הפתוחים של המפטון קורט, שם ניצב מגרש הטניס העתיק בעולם עד לימים אלה.
בדצמבר 1873, מייג'ור וולטר קופטון וינגפריד הציג בפני אורחי המסיבה שלו משחק חדש שפיתח, איזה היבריד בין כמה משחקים שכללו מחבט וכדור, תוך כדי שימוש ברשת, על דשא. הטניס המודרני בא לעולם.
אם חשבתם שגוגל כאלה מקוריים בכך שהם שדואגים לעובדים שלהם לפעילות פנאי ממריצת גוף מטעם העבודה – טעות. בשנת 1868, מערכת עיתון "פילד" הקימה עבור עובדיה מועדון קריקט פעיל. כעבור שנה, הם גם שכרו שטח אימונים בווימבלדון. העניין הוא שגם ה"פילד" וגם קריקט לא היו כאלה אטרקציה, ובגלל בעיות כלכליות החליטו להתאים את המגרש הווימבלדוני גם למשחקי טניס פופולריים בהרבה. ב-1877 שם המועדון שונה, כך שיכלול גם טניס לצד הקריקט המסורתי. כדי להעשיר את הקופה המדולדלת, הוכרזה על דפי העיתון תחרות טניס פתוחה לקהל הרחב, הנכון לשלם שילינג עבור השתתפות. ב-9 ביולי, 1877, נערך טורניר ווימבלדון הראשון. הוא כלל 21 טניסאים ו-200 צופים אוהדים.
מעבר לחוקי ההגשה, החבטה, ההנחתה והניקוד המורכבים של המשחק, גם ללבוש הטניס חוק משלו: בווימבלדון לובשים טוטאל לוק לבן.
למה לבן? כי קוד הלבוש הזה נכתב אי שם בשלהי המאה ה-19, כשכתמי זיעה היו נחשבים לקטסטרופה שאל לה להתקיים, ונקבע שבדים לבנים הם כאלה – שבניגוד לאחיהם הצבעוניים יותר – לא מסגירים כל כך את הפדיחה. חוץ מזה, איך אחרת יידעו כולם שמי אשר ניצב על המגרש עשיר דיו שהוא יכול להפגיש בין לבן לדשא, במקום להפגיש בין איזה בגד שלא יהיה לבין עבודה במכרה, למשל?
ידוע כי הקודים הנוקשים של אחד הם ההשראה האופנתית של אחר (קולקציות בהשראת בגדי חסידים? כזה, למשל), ככה שהבחירות המלבושיות של כמה משחקני הטניס, נמצאות על מסלולי התצוגות של מיטב מעצבי האופנה עד לימינו אנו. בשנות ה-20 של המאה הקודמת למשל, שחקן הטניס (ולימים "מדיח-קטינים-לדבר-עבירה") ביל טילדן, בחר להופיע למשחקיו כשהוא עוטה סריג-אראן (סריג "צמות") לבן, בעל צווארון-וי עמוק בכחול ואדום.
ומה לגבי הנשים? בימי ראשית המשחק הן נהגו לשחק בבגדי היום-יום שלהן, שכללו שמלות מטאטאות רצפה ומחוך הדוק-למות. כמה שנים אחר כך, לבוש היום-יום הפך למעט מתירני יותר ואיפשר ללבוש חולצות צווארון ארוכות שרוול בשילוב עם חצאית מכובדת דיה וגרביונים עבים של נשים מהוגנות.
מזל שטניס הוא בינלאומי. ככה גם השיק הצרפתי יכול לפעפע אט-אט לנשמת הבריטיות המסוגרות במלבושיהן: סוזן לנגלן הייתה שחקנית טניס צרפתיה, פורצת דרך וחובבת אופנה. עד לתקופתה של לנגלן, בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת, ענף הטניס הנשי היה שולי ולא עניין אף אחד לבד מבני משפחות השחקניות, במקרה הטוב. כשהצרפתיה מלאת השיק עלתה על המגרש, כל העיניים הופנו לשם. היא נהגה להגיע למשחקיה כשהיא עוטה פרוות ואביזרי אופנה טרנדים, תלבושת המשחק שלה כללה חולצות בעלות שרוולים קצרים (!) ואווריריים בשילוב עם חצאיות שהגיעו רק עד לברכיים (!). לנגלן שתתה אלכוהול במהלך התחרות, קיללה את השופטים והקהל, פרצה בבכי אם הפסידה או בריקוד בלט כל הדרך להיכל התהילה.
היא שיתפה פעולה עם מעצבי על כז'אן פאטו וגבריאל קוקו שאנל.
שיתוף פעולה אופנה-ספורט נוסף החל להתבסס סביב אותן שנים. שחקן הטניס ואיש העסקים הצרפתי, רנה לקוסט, פיתח חולצות צווארון מכותנה, קלות ואווריריות. עשור לאחר מכן, כשפרש מהמגרש, הפך את החזון האישי לפס ייצור המוני. לוגו התנין נולד, כמחווה לכינויו של לקוסט על מגרש הטניס (תוצאה של התערבות כשמזוודת עור תנין היא הפרס. אל תשאלו).
בשלהי שנות ה-40, כששחקניות הטניס נחלקות ללובשות-חצאיות-הפליסה באורך הברך, לבין לובשות-המכנסיים-הקצרים א-לה קת'רין הפבורן, שחקנית הטניס האמריקאית, גרטרוד "גוסי" מורן, סימנה בטורניר ווימבלדון של אותה השנה את הטרנדים העתידים לשטוף את חובבות האופנה של שנות ה-50. מורן שיתפה פעולה עם שחקן הטניס ומעצב האופנה הבריטי טד טינלינג, ליצירת חולצה בעלת סלסולים ומכנסוני תחרה קצרים מתחת לחצאית, שגרמו לתקשורת העולמית לשכב בגובה הדשא כדי לזכות ולתעד את הפלא המסקרן. לאחר מכן, אופנת הטניס כללה הרבה מאד חצאיות פליסה קצרצרות מהודקות-מותן, וקרדיגנים קטנים תואמים. בדיוק מה שעולה אצלנו בראש כשמדברים על לבוש טניס.
שיתופי פעולה, שמכניסים את האופנה אל המגרשים הם זווית אחת של הסיפור. טניס מהווה גם השראה פועמת, עדכנית וארוכת שנים גם מחוץ למגרש, שזולגת אל היום-יום שלנו.
בגדי טניס נקשרו תמיד עם אריסטוקרטיה, וגלשו כבר בתחילת דרכם המעוצבת יותר, בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, גם לבגדי נופש, קאנטרי קלאב ופעילויות כיפיות נוספות. אך טבעי הוא שגם שאר העם ירצה קצת מהאווירה הזו. פרד פרי אמנם היה שחקן טניס במקור, אבל קו האופנה שיצר עם פרישתו בתחילת שנות ה-50, הפך תוך שניה וחצי לקאלט של אופנת רחוב, ברוח תרבות המוד החתרנית של אותן שנים.
כשמארק ג'ייקובס וכמה שמות אופנתיים מובילים נוספים, החלו לנעול את נעלי סטן סמית' של אדידס, במקור נעלי טניס שיוצרו בשנות ה-70 של המאה ה-20, כמחווה לשחקן הטניס האגדי של אותה תקופה, הם העניקו לנעל טוויסט חוץ-ספורטיבי שהחזיר אותה לקדמת הבמה במעמד אייקון מנצח.
בשנה שעברה, סימנו אצל "דיור" את המצחיות השקופות, במקור ממגרשי הטניס והגולף, כדבר החם לחבוש, בין אם נהנים מפעילות גופנית ממריצה ובין אם לאו כי חום-למות.
אופנת הרחוב בשנים האחרונות, מסמנת את נעלי הטניס, את הטוטאל לוק הלבן ואת המראה הספורטיבי, כראויים לצילום, ומכאן – ללבישה.
בשנת 2010, הפך ז'אן פול גוטייה את כל מסלול התצוגה של "הרמס" למגרש טניס, עליו צעדו דוגמניות בלבן, קפלים ומחבטים תואמים. כמה שנים לאחר מכן, שאבו השראה מהספורט הלבן גם סטלה מקרטני ואלכסנדר וונג.
כשנשאל גוטייה על ההשראה שלו, סוזן לנגלן, אמר "אני לא זוכר את שמה. אני לא מבין כלום בטניס. ראיתי תמונה שלה, אהבתי את הסילואט ואמרתי קדימה, בואו נשחק טניס'".
לכבוד הטורניר הלונדוני מצאנו גם בקולקציה שלנו נעליים שהושפעו מעולם הטניס – סניקרס רשת קלאסיות של Aro, לבנות לגמרי ומשתלבות יופי עם הקולקציה של לקוסט: