כללי

טור אישי | חופשה עכשיו

פורסם ע"יShoofra 30 במאי 2021 אין תגובות
הילה רגב יוצאת לחופשה, איור: יובל סלינגר

כתבה: הילה רגב, איירה: יובל סלינגר

שם מלא: הילה רגב. גיל: 38. מקצוע: עיתונאית ועורכת דיגיטל. רגע השיא של השבוע: להגדיר במייל את  הודעת 'מחוץ למשרד' הרשמית שלי. האם אכתוב "יצאתי לחופשה, צ'או ביצ'יס!" או ללכת על משהו רשמי יותר כמו "אינני זמינה, לכל בעיה אנא פנו לאין לי מושג וגם לא אכפת לי אני לא פה". אכן דילמה. בסוף הלכתי על הקונקרטי ("אינני זמינה. אנא פנו למערכת") וידעתי שהמסר יעבור גם בלי לנופף את מזלי הטוב בפני כל מי שיעז לשלוח לי בקשה דחופה / לטיפול מיידי / זקוקה לתגובתך: אני בחופש. אני ממש ממש בחופש. 

פעם לא הייתי ככה. וב"פעם" אני מתכוונת לתקופת חיי המודחקת לפני הקורונה. בתקופה ההיא הייתי אוגרת את ימי המחלה והחופשה שלי בדבקות. מכלכלת אותם בזהירות לקראת תקופת חירום שמעולם לא הגיעה ("מי יודע מתי נצטרך חופשה!") או מכריחה את עצמי, לעיתים בסיוע מייל תקיף מאחראית משאבי אנוש, לפרוש לביתי למשך כמה ימים בקיץ ולהשכיב משכורת על צימר מט ליפול בצפון. גם שם דאגתי להישאר זמינה, כאילו אני בעיצומו של מחקר פורץ דרך בתחום הסרטן ולא מתזמנת פוסטים לפרנסתי. הטף מאיימת לטבוע בבריכה? סליחה טף, אמא בדיוק בודקת מיילים. הבעל מתלבט איתי בקול לגבי המסעדה. סליחה, אינני זמינה. עליי לעבור על 700 הוואטספים שהרגע התקבלו, רק כדיי לוודא שהכל בשליטה. כך, חופש-שאינו-חופש. הפסקות התרגעות שנועדו בעיקר לתחזק את הפאסון האינסטגרמי ("צלם אותי על כסא הים מלמעלה, שאצא רזה!) ובעיקר מוסר עבודה לא בריא שאינו נספר בשום מקום, אין עליו קבלת נקודות או ציון לשבח ואינו מוסיף לבריאותי הנפשית. יצא שככה שני עשורים פחות או יותר, לא באמת נחתי. 

השינוי כאמור הגיע בשנה האחרונה. קודם כל, אורח חיי המאוורר יחסית מבחינת פסיליטיז הנוגעים לרווחת הנפש, השתנה ללא היכר. הבעל עבר לעבוד מהבית. הילדות עבורו להיות כל היום בבית וקצב העבודה הרצחני הותיר אותי תשושה אחרי שתיים עשרה שעות עבודה יומיות במשך חודשים. הייתי מגיעה לסוף השבוע כשעל פניי הבעה מבולבלת, עורי קמל מקרינת מסכים ואני מוכנה להתפוצץ על הילדות לו רק יעזו לבקש עוד פעם לאכול. בדצמבר ציוו עלי ממשאבי אנוש לקחת חופשה של שבוע ("החופשה הכפויה!" קראתי לזה בפני מכרים וזרים) כדי לאזן את צבירת ימי החופש שבה הצטיינתי. בצעד שהוא ספק התאבדותי, ספק ניסוי בבני אדם, כיביתי את הסלולר לגמרי וגזרתי על עצמי תענית דיגיטל. "אם כבר חופש, אז עד הסוף". לא אלאה אתכן ביסורי הגמילה מהמסך. ישנם מכורים להירואין שסבלו פחות ממני. כל ערב הדלקתי את המכשיר כדי לגלות שחיפשו אותי בטירוף  >> הכל התמוטט ונורא ומצב חירום >> זה בסדר, הסתדרנו. אמנם היה לי קשה שהם מסתדרים כל כך טוב בלעדי, אני מודה, אבל בסופו של דבר זה היה מרענן. לא נסעתי, לא ביליתי, לא קניתי. אבל הייתי בחופש. "וואלה" אמרתי לעצמי מול עוד מרתון נטפליקס כשהפיג'מה שלי מרוחה בחמאת בוטנים משלשום "לא רע החופש הזה". 

בזמן שאתן תקראו את הטקסט הזה, אני כבר אהיה ליד הבריכה במלון. בטני מרופדת מבופה ארוחת הבוקר. לבי שקט אחרי שבדקתי שהילדות בחיים וסלולרי על מצב טיסה. החופשה הזו התקבצה לשלושה ימים בלבד, בתוך גבולות ישראל וללא רשימת מטרות וידעים, ללא הפרעות מהעולם החיצון. אחרי שלושים ושמונה שנים בלבד למדתי, אולי בפעם הראשונה בחיי, באמת ליהנות מהחופש. איך אומר פה הברמן עם העמדה שפתח על הדק? מומלץ. אפילו מאד. 

הילה רגב יוצאת לחופשה, איור: יובל סלינגר

הילה רגב יוצאת לחופשה, איור: יובל סלינגר

פוסטים שעשויים לעניין אותך

מצאו את
הסניף הקרוב
Store Locator is loading from Storemapper store locator software...