כתבה והתאבססה: ליאת סימון
היי, מה ניש? עוד אנחנו מתאוששים מהאזעקות ומהמקלטים, שוב הגיע הזמן לדון באסופת הדברים שמצדיקים את תשומת לבכם החודש. ג'ונה היל, זוכרים אותו? שחקן מצליח, במאי מסקרן ומתלבשן נהדר, אחד שהסגנון האישי שלו לבדו מצדיק טקסט מוקפד ברמת הדוקטורט. אז איך קורה, אם ככה, שנתח נכבד מהאייטמים הנכתבים על האיש מוקדש דווקא למבנה גופו ולממדיו המשתנים במקום לשלל כישוריו ותרומתו לתרבות? גיגול של שמו בעברית מעלה, למשל, כתבה כמו זו, המתייחסת לכך שב-2017 השיל מעליו קילוגרמים רבים ומכילה, בין השאר, את הפנינים הבאות: "מעניין איך תיראה כעת הקריירה של מי שהתפרסם בזכות המשקל העודף. אולי אפילו נראה אותו זוכה בתפקיד ראשי כ'גבר אלפא', מה שעד לא מזמן היה יכול להישמע כבדיחה טובה".
View this post on Instagram
היל הוא טיפוס קולי להפליא, שמסוגל להעלות לאינסטגרם תמונה בה הוא מחבק בנונשלנטיות את זואי קרביץ, לתייג את דה רואו, מותג העל של האחיות אולסן, להוסיף את הכותרת "דוגמנות היא עניין מורכב מבחינה רגשית", ולשלוח את האינטרנט כולו למסע פענוח הרמזים ששתל. די ברור שמישהו קולי כמוהו לא סופר ציטוטים מטופשים כמו זה שהוזכר קודם, אבל בפברואר האחרון הוא התגלה כמגניב עוד יותר כשבחר לחשוף את תחושותיו בנוגע לעיסוק הבלתי פוסק של התקשורת בגופו, בפוסט שכתב לאחר שה"דיילי מייל" הבריטי פרסם תמונות פפרצי שלו ללא חולצה, שצולמו בשעה שגלש במליבו.
View this post on Instagram
וזה מה שהיה לו לומר: "אני לא חושב שהורדתי חולצה בבריכה עד שהגעתי לאמצע שנות השלושים לחיי, אפילו לא בנוכחות משפחה או חברים. זה כנראה היה קורה מוקדם יותר אם חוסר הביטחון שסחבתי אתי מילדות לא היה מוחמר בגלל שנים של לעג פומבי שהפנתה התקשורת לגוף שלי. אז העובדה שלא הצליחו להוציא אותי מאיזון, למרות שניסו להתל בי וארבו לי בזמן שגלשתי כדי לצלם תמונות כאלה, היא מדהימה. אני בן שלושים ושבע וסוף סוף אוהב ומקבל את עצמי. זה לא פוסט של 'איזה יופי לי' וזה בטח לא פוסט של 'תרחמו עלי'. זה פוסט בשביל הילדים שלא מורידים חולצה בבריכה. תיהנו, אתם נהדרים ומעולים ומושלמים. אני שולח לכם את אהבתי". מהלך נטרול השיימינג הזה זיכה את היל בכמעט שני מיליון לייקים ובהמוני תגובות אוהדות, כולל חשיפה נוספת בסטוריז רבים וכן אייטמים באתרים שונים שתיווכו בהתלהבות את תוכן הדברים. ניכר שהעולם הוקסם ממנו ומהעמדה החיובית שהוא מציג, ולא משנה כמה גלונים של רשעות ינסו לייצר "דיילי מייל" ודומיו.
עוד אחת ששבעה מרורים מהחפירות האינסופיות בעניין הגוף שלה היא בילי אייליש, שעל אף גילה הצעיר הספיקה כבר לעבור אי אלה גלגולים סגנוניים – מבגדים רחבים ומסתירים ושיער בשלל צבעים ללוק נערת הפין אפ הסקסי שעטתה על שער יוני של "ווג" הבריטי – ולמאוס במגוון סוגי התגובות שיש לעיתונות ולקהל להציע. בראיון הנלווה שהעניקה למגזין היא מספרת כי באוקטובר 2020, כשפורסמו תמונות פפרצי שלה לובשת גופיה צמודה, חלק מההתייחסויות בהן נתקלה ברשת היו מעליבות: "מאוד פגע בי כשאנשים אמרו 'כל הכבוד לה שהיא מרגישה בנוח בעור הגדול שלה'. כל הכבוד לי? פאק אוף!".
View this post on Instagram
למרות הסוף הטוב אליו נדמה שהגיעה פרשת היל, מקרה אייליש מוכיח שבמלחמה הזו אין באמת סיכוי לנצח. כשהיתה נערת אלטרנטיב בבגדים מטשטשי גזרה, היו מי שטענו כנגדה שהיא "מוזרה" ו"לא נשית". עכשיו, בגרסת הבלונד פלטינה והפריטים חובקי הקימורים, יש כאלה שמאשימים אותה בזיוף התדמית המיוחדג'ת הקודמת וחשים שנחשף פרצופה האמיתי כסתמית ובינונית – אפילו "הניו יורק טיימס" רמזו שהמהפך מרגיש להם קלישאי – ויש כאלה האומרים שהמראה החדש מבגר וגורם לה להיראות בת ארבעים פלוס (היא כולה בת תשע עשרה, כזכור). על ריבוי הדעות, שמעיד כי קשה עד בלתי אפשרי למצוא חן בעיני כולם, אומרת אייליש ל"ווג": "ככל שלאינטרנט ולעולם אכפת ממישהו שעושה משהו שהם לא רגילים אליו, הם מייחסים למעשה חשיבות כה גדולה עד שזה רק הופך את המצב לגרוע יותר". על אף שנמנעה עד לאחרונה מלחשוף את גופה, היא מתעקשת על זכותה לשנות את דעתה אם זה מה שמתחשק לה. או במילותיה שלה, כפי שמביא אותן "ווג": "הקטע שלי הוא שאני יכולה לעשות מה שבא לי".
והיא לא לבד בקטע הזה, כי גם ליזו לא מוכנה שידביקו לה תוויות. בשיחה עם The Cut, מבית "ניו יורק מגזין", שנערכה באפריל, מצהירה הזמרת, שמרבה לקדם גישה חיובית לגוף ואהבה עצמית, כי אין לה עניין בהפיכת הגוף שלה להצהרה פוליטית וכי שאיפתה היא – פשוט! – לנרמל את הדרך בה הוא נתפס בידי אחרים: "באינסטגרם ובטיק טוק אתה מציב את עצמך כך שכל העולם רואה אותך. אלה הפנים שלך. זה הגוף שלך. זה השיער שלך. זה העור שלך. כשאני אומרת שאני רק רוצה להפוך את הגוף שלי לנורמטיבי, אני מתכוונת שמה שרואים צריך להיחוות כנורמלי. בואו נפסיק לדבר על זה. זה הגוף שלי, בואו נעבור הלאה. אני מקווה שאוכל להעלות את סוג החומרים שאני נוהגת להעלות, להראות את הגוף שלי, ושאנשים פשוט יגידו 'אוקיי, תמונה יפה. נקסט' ולא 'הו, אלוהים, גוף מלא. זה פוליטי להדהים!'. זה לא צריך להיות ככה!".
View this post on Instagram
אייליש, שהודתה בפני כתבת "ווג" כי היא שונאת את הבטן שלה ולכן החליטה להצטלם במחוך, מאשימה את עצמה באותה נשימה שזו בחירה שטחית. אבל האם זו אכן בחירה שטחית, או שהיא דווקא ממחישה באופן מובהק את ההליכה על החבל הדק שנמתח בין ההתמודדות עם חוסר ביטחון ותסכולים אישיים לבין ההתמודדות אל מול הסטנדרטים הגובלים בטרלול של היופי? הניסיון ליישב בין שני הקצוות הוא אנושי ביותר ואופייני לכולנו, בין אם אנחנו כוכבים הוליוודיים או פופ סטארז או בני אדם מהשורה. אז למה הורדת חולצה בפרהסיה היא אישיו גדול עבור היל, ולמה ליזו מוכרחה לבקש שיפסיקו להצביע עליה כיוצאת דופן, ולמה אייליש צריכה לשפוט את עצמה בחומרה על לבישת מחוך? האם זו הבעיה שלהם, או שזו הבעיה של כולנו?
הסוגיה הזו משתקפת בבהירות במילים הנוקבות שכתבה אייליש עבור סרט קצרצר שהוקרן במהלך מסע ההופעות שלה במרץ 2020, ושמו Not My Responsibility: "האם אתם רוצים שאהיה קטנה יותר? חלשה יותר? רכה יותר? גבוהה יותר? האם אתם רוצים שאהיה שקטה? האם הכתפיים שלי מגרות אתכם? החזה שלי? האם אני הבטן שלי? המותניים? הגוף שאיתו נולדתי, האם הוא לא מה שרציתם? אם אני לובשת יותר, אם אני לובשת פחות, מי מחליט למה זה הופך אותי? מה המשמעות של זה? האם הערך שלי נקבע רק על סמך התפיסה שלכם? או האם הדעה שלכם עלי היא לא באחריותי?". אייליש הפנתה את השאלות האלה לקהל שלה. אולי לא יזיק לנו להרהר בהן גם בינינו לבין עצמנו.
משהו לראות
מתישהו בתקופה האחרונה, בעודי גוללת את הפיד האינסטגרמי, נפלתי במקרה על פוסט שעסק בלינה דנהאם, אותה לינה דנהאם שהיתה סופר פופולרית לפני כעשור, כתבה וכיכבה ב-Girls, הוכתרה כ"קול של הדור" המילניאלי וחמש דקות מאוחר יותר, כשכיוון הרוח התרבותי השתנה, הפכה, כמעט בבת אחת, לאישה שכולם אוהבים לשנוא. התמורה הקיצונית בתדמיתה ובמעמדה מאז פרצה לתודעה בסערה אי שם ב-2012 – מיוצרת מצחיקה ומגניבה שרוקחת דמויות נשיות פגיעות ואמינות, לפריבילגית, מתישה ולא מודעת לעצמה – היא זו שגרמה לי להסתקרן לאחר שנתקלתי בה בפוסט ההוא, ולבדוק מה מעשיה בימים אלה. וטוב שביררתי כי אחרת לא הייתי מגלה את Generation, סדרה חדשה לגמרי מבית HBO Max, שדנהאם משמשת בה כמפיקה בפועל ואפילו כתבה את התסריט לאחד מפרקיה. הדרמה הזו – שסובבת סביב קבוצת תיכוניסטים קליפורניים, החברויות והבריתות שנקשרות ביניהם, ועמדותיהם לגבי אהבה, מיניות ומשפחה – היא סוחפת לאללה, בעיקר הודות לדמויות מעוררות העניין שהיא מביאה אל המסך. כובש במיוחד הוא ג'סטיס סמית בתפקיד צ'סטר, נער קווירי שמצליח להיות בו זמנית מורד ומוביל חברתי. למעשה, סמית כריזמטי עד כדי כך שבתום שמונת הפרקים הראשונים (החצי השני של העונה יעלה מתישהו לקראת סוף השנה) הרגשתי שאני חייבת עוד קצת ממנו, הצצתי בפילמוגרפיה שלו ומצאתי את All the Bright Places, סרט טרי-טרי מ-2020, בו הוא מגלם את התפקיד הראשי לצד אל פנינג המתוקה. גם היצירה הזו – אותה תוכלו למצוא בנטפליקס – מוקדשת לטינאייג'רים ולחיבור היפהפה בין שני הגיבורים השבריריים, ושמעו, כמה שאני בכיתי במהלך הצפייה! יש לי תחושה שעוד נשמע הרבה את השם ג'סטיס סמית, ואם העובדה שבזכותו הרווחתם שתי המלצות באייטם אחד היא לא הוכחה מספקת לכך – אני לא יודעת מה כן.
עוד משהו לראות
ומדרמה על בני דור ה-Z לקומדיה שמשרטטת את דיוקנם של בני אותו דור ממש, בתוספת הקריצה המתבקשת. Why Are You Like This האוסטרלית, על ששת פרקיה הקצרצרים והקורעים שממתינים לכם בנטפליקס, מתמקדת בפני, מיה ואוסטין בעודם מנסים לפלס את דרכם בעולמות האהבה והקריירה תוך שהם חמושים בתקינות הפוליטית הטרחנית עד כדי ניתוק מהמציאות המאפיינת את בני העשרים וקצת שגדלו על הרשתות החברתיות ושיח הלייקים וההאשטגים הנגזר מהן. כך, למשל, מיה משתמשת במוצאה האתני ובנטייה המינית שלה כטיעון סותם פיות בכל ויכוח אפשרי, ופני מנסה לשחרר מדיכוי מגדרי נשים שעובדות במפעל שמרני בגישתו אבל מופתעת לגלות שלא כולם (וכולן) רואים את הדברים כמוה. הכתיבה הנבונה והקצב המדויק הופכים את הדמויות – הנעות ונדות בכאוטיות בין דעתנות ונרקיסיזם לחוסר ביטחון משווע – לחינניות מאין כמותן, ואת הסדרה כולה לפתרון הולם עבור מי שחושק בהסחת דעת משעשעת שתסייע להתגבר על הדכדוך והמתח של השבועות האחרונים.
