גאווה | לראות מעבר לקשת

מאת יעל רוזנוולד יניב

יוני הוא חודש של גאווה.

ברחבי הארץ תולות העיריות את דגל ששת הפסים הצבעוניים (או דגל ליטא, אם יוצאת איזו פדיחה), נצנצים נאספים, משאיות מקושטות ומצעדים משמחים את הרחובות המהבילים. אבל האמת היא שמצעדי הגאווה עברו דרך ארוכה הרבה יותר מהאורך של שדרות בן-ציון.

במאה ה-18 וה-19, כל קרוסדרסינג או גילוי חיבה לבני מינך נחשבו לפשע חמור ביותר. הדרך היחידה בה יכול היה בחור ללבוש שמלה הייתה אם זה חלק מאיזה מחזה שייקספירי בו הוא לוקח חלק כאחד מהמציגים.

הוגי דעות, כותבי טורי דעה ומובילי שינויים חברתיים, ניסו להביע את דעתם המתנגדת. הרפרטור החברתי ג'רמי בנת'אם אמר כבר בשלהי המאה ה-18, בימים בהם העונש על קיום פעילות מינית לא הולמת היה מוות בתלייה, שמוסריות של פעולה נקבעת מסך ההשפעות שלה על טובת בני האדם, ועל כן, הומוסקסואליות היא פשע נטול קורבנות. מכאן שאפשר לרדת מכל הדרמה המוגזמת הזו של אישום פלילי ותלייה. מצד שני, הוא לא פרסם בפומבי את דעותיו, והן ראו אור רק ב-1978.

צרפת פוסט-מהפכה, באותה התקופה בדיוק, עמלה כגוף אזרחי חדור מוטיבציה על ניסוח עקרונותיה. העם אמר את דברו, ולראשונה בהיסטוריה נקבע כי הומוסקסואליות אינה פשע.

בעוד צרפת נותרה מקבלת ומכילה את בחירותיו המיניות של האינדיבידואל, שאר העולם המשיך לחוקק חוקים ששלחו למאסר, ובתקופות מאוחרות יותר – לגורל אכזרי הרבה יותר, על "התנהגות מינית לא הולמת".

בתוך כל ים החושך השיפוטי ומלא הפחד הזה, מי שהעזו לדבר בזכות הקהילה, עשו זאת בדרך כלל בקול נמוך, ולעתים קרובות – בחדרי חדרים, אחוריים ואפלים.

בבוקר ה-28 ליוני, 1969, עלה לה, לקהילה! ברובע גריניץ' וילג' הליברלי בניו-יורק, כשמסביב דיבורים בלתי פוסקים נגד מלחמת ויאטנם ובעד זכויות כל המשתייכים לגזע האנושי, נאספו לבר ה"סטונוול אין" כל נדכאי וחלכאי השוליים של השוליים – מלכות דראג לצד בני נוער נטולי בית, זונות ממין זכר לצד לסביות גבריות. פשיטות משטרתיות היו עניין שבשגרה. רק שזו של ה-27 ביוני הפכה עד מהרה לאלימות שוטרים שאינה מידתית. ביום שלמחרת החלו ההפגנות, שנמשכו גם כמה ימים אחר כך. ולאחר מכן, סחפו את כל הוילג' להתארגנות רבתי "תנו לקהילה הלהט"בית מקומות בהם יוכלו להיות בפשטות מי שהם, בלי לבלות אחר כך את הלילה במעצר!"

בדיוק שנה לאחר מכן, צעדו מצעדים של גאווה בניו-יורק, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו ושיקגו. הצועדים התהדרו במשולש ורוד, שגם אם היה הפוך-על-הפוך ממקורו במחנות הנאצים, הרי שלא באמת עבר חלק בגרון הקהילה הגאה. גילברט בייקר, אקטיביסט זכויות להט"בים ותופר אוטודידקט, נענה לאתגר "ליצור שחר של יום חדש של מודעות וחופש לקהילה".

בשנת 1978, אחרי עבודת-יד מאומצת ותפעול של צוות תופרים וצובעי-בדים שלם, הוצג לעולם דגל צבעי הקשת, מחווה של קבלה, אהבה וערכי קהילה נעלים נוספים.

אם על דגל הגאווה נאמר כי הוא אייקון עולמי מוטמע ובלתי-נשכח, לפחות כמו סמל משולש המיחזור, הרי שעל האייקונים של הקהילה, הדעות קצת יותר חלוקות בימינו.

בעיתון הגארדיאן, למשל, נכתב "הקונספט של גיי אייקון הוא תעלול זול…והרעיון של האדרת דמות בקהילה הופך בר-החלפה ברעיון הפופולריות והיכולת לשאת מראה מאפיין חזק ומובחן".

לא שיש משהו רע במראה מאפיין חזק ומובחן, האין זאת? בחרנו לגשר בין אייקון-העל, דגל צבעי הקשת, לבין אייקונים לאורך ההיסטוריה של הקהילה הלהט"בית:

הצבע: סגול

המשמעות: הרוח

האייקון: סבסטיאן הקדוש. סיינט סבסטיאן ניצב על תקן הגיי אייקון המוקדם ביותר. בחזה מסוקס וחשוף, כשהוא עוטה בד מכסה חלציים, ומבט מיוסר של הקדוש המעונה שהוא, סבסטיאן היה סמל לתשוקה הומו-אירוטית וליסורי ההימצאות בארון, כבר במאה ה-19. גם אוסקר ווילד וגם טנסי וויליאמס עשו הומאז'.

הצבע: כחול רויאל

המשמעות: שלווה

האייקון: ג'ודי גרלנד בתפקיד דורות'י ("הקוסם מארץ עוץ"). הרבה לפני מהומות סטונוול אין, השאלה "האם הוא חבר של דורות'י?" הייתה גרסה מוקדמת של אפליקציית "גריינדר". למה דווקא היא? גם בגלל כל החברים המוזרים (Queer) איתם בחרה להסתובב. גם בגלל סבלות חייה, שהסתדרו היטב עם הנרטיב "סבל הוא חלק מהזוהר…בדיוק כמו גברים הומואים: הן סבלו, באופן יפייפה".

הצבע: ירוק

המשמעות: טבע

האייקון: ליידי גאגא. גם אם "טבע" הוא לא בדיוק האסוציאציה הראשונה, או החמש-עשרה אלף שעולה כשחושבים על סטפני ג'ואן אנג'לינה ג'רמנוטה, כלומר על הליידי, הרי שמדובר ב-א. זיקית שמחליפה תדמיות משל היו שמלת סטייק של יום האתמול; ו-ב. מרעננת כשייק ירוק ביום קיץ חם. ככה, למשל, התלבשה כשיצאה ממכון הכושר בגמר שיעור יוגה:

הצבע: צהוב

המשמעות: שמש

האייקון: מדונה. מעבר לפסאודו-הופעה שנויה במחלוקת בחגיגות היורוויז'ן האחרונות, מדונה היא גיי-אייקון על! אם הדמויות הנשיות המככבות ברשימת הנערצות נחלקות בין הפגיעות, השבריריות בעלות הנטיות האובדניות (הנסיכה דיאנה, אמרנו "שלופים"), לבין האלילות החזקות שאין כוח אנושי או על טבעי שיכול להתנגד להן, הרי שמדונה לגמרי שייכת לקטגוריה השניה. כריסטופר פלין, מורה הריקוד של מדונה בגיל ההתבגרות, שהשפיע על כמה מהבחירות המשמעותיות בחייה, חיבר בינה לבין הקהילה, ומאז היא שם כדי להישאר. בשנות ה-80, למשל, כשהעולם השמרני הזדעזע מהמחלה החדשה שניחתה עליו – האיידס, ואמנים שדאגו לפרנסתם, טרחו להתנער פומבית מקשריהם לקהילה, הרי שמדונה דיברה מעל כל במה אפשרית, מפנה אל מעריציה הלהט"בים זרקור עולמי אוהד.

הצבע: כתום

המשמעות: ריפוי

האייקון: לברן קוקס. "אישה אינה נולדת אישה, היא נעשית אישה" אמרה סימון דה בובואר בספרה "המין השני". לברן קוקס לא נולדה אישה, היא נעשתה כזו. הקריירה הטלוויזיונית שלה, הן בתוכנית ריאליטי משלה והן בתפקיד סופיה בורסט בסדרה "כתום זה השחור החדש", מביאה את הנשים הטראנסיות לקדמת הבמה באופן המחמיא והמרגש ביותר שיש.

הצבע: אדום

המשמעות: חיים

האייקון: סר אלטון ג'ון. פרס מפעל חיים חדש מגיע למסך הגדול בימים אלה, בדמות הסרט "רוקטמן".  מעבר לחמישה עשורים של עשיה אינסופית, חתום סר אלטון הרקולס ג'ון על כמה מהלכים פורצי דרך גם בהקשר של חייו האישיים. בשנת 1976, שנתיים לפני שדגל הגאווה התעצב, ישב אלטון בראיון והתוודה על נטייתו המינית הלא-סטרייטית. בשנות ה-90 השתמש בדמותו הציבורית ובהיותו הומו מוצהר לגיוס תמיכה כספית ומוראלית בחולי האיידס שבדיוק גילו שהם כאלה. הוא ובן זוגו ב-26 השנים האחרונות, דיוויד פורניש, נישאו בשנת 2005 והביאו לעולם שני ילדים בעזרת אם פונדקאית. כמו כן, הוא מחזיק באוסף שלטענתו מונה 250,000 זוגות משקפיים. אייקון-חיים.

לסיכום, גאווה!