כתבה: יעל רוזנוולד יניב
טיפ לאנשים יוצרים: לכו בשעות לא שגרתיות, רעבים, עייפים, ובמקביל גם מוצפים באדרנלין, לסופר שכונתי אקזוטי. יכול בהחלט להיות שהמוצרים הבלתי-שגרתיים בהם תתקלו יהפכו להשראה לנכס צאן הברזל הבא של האנושות.
יותר מ-20 שנים חלפו, מאז צפו כ-76 מיליון אנשים בפרק האחרון של "סיינפלד", אשר שודר ב-14 במאי 1998.
הכל התחיל כשג'רי סיינפלד וחברו, לארי דיוויד, סיימו ערב מוצלח למדיי במועדון הסטנד-אפ Catch a Rising Star. רעבים ושמחים, חצו את הכביש לעבר המכולת/מעדניה שבצד השני של הכביש, כדי לקנות איזה נשנוש. "למה ג'לי קוריאני חייב להיות ג'לי? האם קיים גם קצף או ספריי?" הם דנו בשעשוע. "חבל שאין דיאלוגים כאלה בטלוויזיה", הוסיף לארי דיוויד.
בתקופה הזו ממש, סיינפלד כבר היה להיט סטנד-אפ טלוויזיוני, ומנהלו האישי, ג'ורג' שפירו עשה לילות כימים כדי להשיג לו תוכנית משלו אצל NBC.
כשנקבעה לבסוף פגישה לשעת אחר צהריים שגרתית, סיינפלד בחר להתמרמר. כל הקטע עם קריירת סטנד-אפ, הוא שיש ימים פנויים ולילות של עבודה, ופגישה שכזו סתם מחרבשת לו את זמן האיכות עם עצמו, וזה בטח רמז מטרים למה שיקרה כשבאמת תהיה לו תוכנית משלו להתחייב כלפיה. מזל שבסוף עבר לו.
בתחילת יולי 1989 שינתה ה"תוכנית על כלום" את הכל.
הקונספט היה פשוט: סיינפלד היה הדמות הראשית, עליה התבססה הסדרה; לצידו, דמות בהשראת לארי דיוויד, ג'ורג' קוסטנזה בגילום ג'ייסון אלכסנדר; השכן האקסצנטרי של דיוויד, קני קרמר, כהשראה לדמותו של קוזמו קרמר בגילומו הטוטאלי להפליא של מייקל ריצ'רדס; והצלע הנשית, אקסית-שהפכה-לידידה, איליין בניס, אותה שיחקה ג'וליה לואיס-דרייפוס. הארבעה מתמודדים עם סיטואציות יום-יומיות לחלוטין, כשהדמויות נותרות כפי שהן לכל אורך הסדרה (בלי הארות או תובנות משנות-חיים למיניהן).
למרות דאגות הערוץ בתחילת הדרך ("בחייאת, פרק שלם שבו מחכים לשולחן במסעדה סינית?" אמרו לעצמם מקבלי ההחלטות), הרי שהסדרה הייתה להצלחה מסחררת, הוגדרה כ"פריצת דרך טלוויזיונית" ע"י כמה מדורי ביקורת, נמשכה עד לעונה תשיעית, ואם זה היה תלוי רק ב-NBC – הייתה ממשיכה עוד הרבה אחר כך.
מעבר לכמויות של ציטוטים שנשלפים בלקסיקון המערבי עד לימינו אנו (מי לא מצא את עצמו אומר "ידה-ידה-ידה" או NO SOUP FOR YOU מפעם לפעם? מי לא האשים חברים או משפחה בדאבל דיפיניג?).
התוכנית מהווה מקור השראה בלתי נדלה וקפסולת ניינטיז אופנתית מרוכזת.
היא זרעה את זרעי טרנד ה"נורמקור", שהפך את ה-Mom Jeans ואת נעלי הסניקרס הלבנות לסמלי סטטוס של מגניבות מעודכנת (וכבר הספיק לפנות קמעה את הבמה לטובת מוקדי עניין אחרים מאותו העשור), וסיפקה ועודנה מספקת השראה למיטב מעצבי האופנה ומסלולי התצוגות.
שלב ההוכחות:
על פניו, הסטייל של סיינפלד היה – במילה אחת – מזעזע. ביותר מילים – התוכנית כמעט הצהירה בגלוי על אנטי-אופנתיות.
שנות ה-90 התאפיינו בגישת "אנחנו מודעים מכדי שיהיה לנו אכפת מה אנחנו לובשים", ככה שמצד אחד קיבלנו – נורמקור, ומצד שני – גראנג'.
ובכל זאת, נדמה כי מה-שזה-לא-יהיה שהבגדים בסדרה עשו לנו, הם ממשיכים לעשות את זה עד היום.
ג'רי סיינפלד החזיק מלתחת סניקרס מרשימה במבהיקותה, שהשתלבה פרפקט בג'ינס גבוה ובלתי מחמיא (AKA: Dad Jeans), חולצות צווארון גדולות, תחובות למכנסיים, וג'קטים בצבעים צורבי-קרנית או בג'קט ספורטיבי כזה או אחר.
לא ממש משהו להתרפק ולאמץ. אבל אחרי שחרשנו על כל טרנד ארכאי (כולל כיסים מתוכשטים!), עברנו דרך גרסאות שונות של מדים, ואחר כך דרך מראה אתלטי עם נגיעות עתידניות, נראה שבלאו הכי – כל ה"נורמלי" הזה, רחוק מלהיות נורמלי, ומראה-ג'רי-סיינפלד בעצם מציע פשטות מרעננת.
ב-2014 סקרו כל העיתונים את מורשת האופנה שהביאה התוכנית לעולם: המונח "נורמקור", במקור מטבע לשון של קולקטיב ניבוי הטרנדים K-Hole, משמעו לקבל ולאמץ את חוסר הייחוד של האינדיבידואל. כמי שכתב אפיזודות על הפרטים הקטנים של השגרה של כולנו, אך צפוי שג'רי סיינפלד יהיה הפרזנטור הראשי של הטרנד.
מימין: הדוגמן של איזבל מארה, אביב 19, משמאל: ג'רי סיינפלד
ואם ג'רי מייצג אחד-לאחד את נטול היחוד, הרי שג'ורג' קוסטנזה, שמעיד על עצמו באחד הפרקים כי הוא "לא הטיפוס של אף אחת", יכול להרשות לעצמו בחירות אופנתיות מאתגרות מעט יותר.
במרבית הפרקים אמנם, בוחר ג'ורג' במלתחה סולידית של מכנסי צ'ינו וחולצת כפתורים זקנת-מראה. אבל בכמה פרקים הוא מציג אפשרויות אחרות – כמו הבחירה בטרנינג קטיפה באחד מהפרקים, בתקופה בה טרנינגים של קטיפה היו שמורים רק לאנשים שחצו את גיל 70 וחיו בדיור המוגן של דל בוקה ויסטה (טרנד שעבר תהליך השבה מן המתים ע"י קניה ווסט לפני כמה שנים); פרק בו הוא מתחדש במסגרת משקפי וינטג' נשית; או הפרק בו הוא מציג לקהל האמריקאי את בשורת מעילי ה-Gore-Tex הסופר-תפוחים.
אותם מעילים בדיוק שיחקו עם הפרופורציות האנושיות גם על מסלולי התצוגה של מיסון מרג'יאלה ולואי ויטון בחורף האחרון:
מימין: על ג'ורג' קוסטנזה, משמאל: על המסלול של לואי ויטון
איליין בניס לא התלבשה כדי לבלוט. יותר בכיוון של הכי-יפה-כשנוח-לה, בואכה "אחת מהחבר'ה", אחת כזו שיכולה להעיף בן-אדם בדחיפה הגונה.
המלתחה של איליין, כפי שהעידה עליה השחקנית ג'וליה לואיס דרייפוס, הייתה משהו שהיה נדמה לה שלובשים אנשים מגניבים בימים אלה. מלביש הסדרה, שרמיין סימונס, זרם איתה ויחד הם ארגנו מלתחה מבוססת הרבה שמלות משוחררות גזרה פרחוניות, נעליים גבריות בשילוב גרביים לבנים, ג'קטים גדולים מרופדי כתפיים, ותלתלים אסופים ברישול בסקראנצ'י רב-נוכחות.
הנעליים של ג'פרי קמפבל נראות כאילו נשלפו מהמלתחה של איליין
השראות מאיליין בניס: מימין – לואי ויטון קדם-סתיו 2019 | משמאל: אוסקר דה לה רנטה, אביב 2019
נקודת האור האופנתית של הסדרה, הוארה דווקא בזכות היותה בלתי מייצגת סטייל ניינטיז בעליל. קוזמו קרמר הוא מופת לסטייל אמצע המאה ה-20, בסגנון מוקפד, מכנסיים מחויטים מדויקים וחולצות צווארון שמצד אחד קוראות תיגר על האסתטיקה, ומצד שני, עושות את זה באופן אירוני, מודע.
בשנה זו, שהוכרזה ע"י מגזין VOGUE כ"שנת קאמפ", עם מט גאלה יצירתי במיוחד במוזיאון המטרופוליטן, חולצות הצווארון של קרמר (המכונות גם "צווארון קאמפ" או "צווארון קובני") הן הדבר הנכון, הן על מסלולי התצוגה, מפראדה ועד גוצ'י, והן על היפים והנכונים.
מימין: קוזמו קרמר | משמאל: חולצות צווארון קאמפיות, אביב 2019. קאמפ בכל מקום.
לסיכום, תוכנית על כלום, שחרטה על דגלה אנטי-אופנה באופן מובהק. ועשתה בדיוק את ההפך.
