כתבה: הילה רגב, איירה: יובל סלינגר
"איך יודעים שבא אביב" אני מפזמת לעצמי בעודי מדלגת (מדלגת!) ברחובות העיר, קפה קר בידי, שמש מעלי, ציפורים מפזמות בעצים. "מסתכלים סביב-סביב" אני מרהיבה בקול ומפחידה קשישה ופיליפינית. לא, אינני בדיאטה מכל סוג ולא התנסתי במיקרו-דוסינג של סמים משני תודעה. אני פשוט, הממ, אני פשוט, איך להגיד את זה – שמחה? מאושרת? מנהלת סדר יום שבו ילדותיי אשכרה יוצאות מהבית לשבע שמונה שעות? אומרת לחברה 'ניפגש בבית קפה הקבוע בשמונה' וממש מתכוונת לזה? כן, כן ועוד. האביב תמיד עשה לי נעים בלב. אבל אביב פוסט קורונה? זה כמו עונת שנה על אקסטזי. אני עושה הליכות בים. מלטפת בידי כיסאות קולנוע. מתכננת עם הבעל לקנות ספה חדשה. תראו אותי, אני חיובית, נעימה לביריות, אני הגרסה הכי טובה של עצמי וייתכן ששבוע הבא אחזור לפילאטיס!
