מאת יעל רוזנוולד יניב
סרט הנעורים, החופש והים – ספלאש – חגג החודש 35 שנות קסם צרוף. מעבר לכך, הוא הפך את דריל האנה ל-IT GIRL הוליוודית. בהשראתה, יצאנו למסע לאיתור IT GIRLS נוספות משנות השמונים.
כשאולפני 'דיסני' הקימו את סרטי Touchstone הם כיוונו ליצירת סרטים לאנשים שרק מבחינה טכנית לא היו ילדים יותר. הסרט הראשון תחת המותג החדש, שסימן את טום הנקס ככוכב קולנוע ואת רון האוורד – אקס-שחקן – כבמאי מבטיח, ראה אור בתחילת מרץ, לפני 35 שנים בדיוק. "ספלאש".
בסרט טום הנקס מגלם את אלן באואר, בחור ניו-יורקי ממוצע, בעל חוסר יכולת תפקוד במים. פעמיים של חוויית כמעט-טביעה מפגישות אותו עם בת ים זהובת שיער ויפהפיה, שמצילה אותו, מתאהבת בו ויוצאת לחפש אחריו ברחובות ניו-יורק. ידה-ידה-ידה, הוא לא יודע שהיא בת ים. פרופסור מטורף, אם כי משעשע, בגילומו של יוג'ין לוי, כן יודע ורוצה לזכות בתהילת עולם בזכות המידע. הוא חושף אותה עם שפריץ של מים. טום מזועזע. ליבה נשבר. ו…ספוילר אלרט! האהבה חזקה מהכל ולחיות כאדם-בן-ים בקרקעית האוקיינוס יכול להיות כנראה סבבה, גם אם בעבר כמעט טבעת.
פופולריות הסרט באה לידי ביטוי ישיר בפופולריות השם "מדיסון" בשנים שלאחר הקרנתו – אם בשנת 1990 (שש שנים לאחר הקרנת הסרט) הוא דורג במקום ה-216 ברשימת השמות הנפוצים לבנות, הרי שבשנת 1995 הוא כבר טיפס למקום ה-29, ולמקום ה-3 בשנת 2000 (ואתם חשבתם שבאג 2000 היה פיקציה? מ.ש.ל!).
מתוך הסרט ספלאש
דריל האנה החזיקה כבר ברזומה קולנועי מסויים, אחרי סרט השוליים "זעם" בשלהי שנות ה-70 של המאה הקודמת, ו"בלייד ראנר", אבל היה זה "ספלאש" שמיתג אותה כ-IT GIRL הוליוודית נוצצת שאין להתעלם ממנה.
אז מי הן אותן IT GIRLS הוליוודיות שנעלמו קצת מחיינו אחרי כותרות הסיום של סרטי הנעורים של שנות ה-80?
דריל האנה:
בימים ההם:
כ"יפה ונכונה", בשמה של האנה נקשרו לא מעט מערכות יחסים באותן שנות תהילה – זוגיות מוכחשת עם ג'קסון בראון, תוך כדי שהיא מגלמת את בת זוגו בקליפ "Tender is the Night" ועוד כל מיני רומנים קצרצרים אחרים. על כל אלה אמרה בראיון שנערך עמה למגזין ה-Rolling Stone בשנת 1984 "אולי לא כל אחת רוצה לחוות או להתנסות בהכל. אולי יש אנשים בעולם שמתרכזים בדברים אחרים, וכשהם מתאהבים, ובכן, זה משהו מיוחד".
בזמן הזה:
"אני לא בטוחה שהזמנים השתנו כל כך מאז שנות ה-80. בכמה מובנים, תאוות הבצע חמורה יותר; ישנם מגזינים שמציגים תמונות של סלבריטאים כשהם לבושים באאוטפיט שונה בכל פעם, כך שזה מזין את חוסר הסיפוק של כולנו, וגורם לנו לרצות בגדים חדשים, איפור חדש, סגנון שיער חדש, מה שלא ממש טוב עבור הסביבה".
דריל האנה קצת נעלמה מחיינו איפושהו במהלך שנות ה-90. היא אמנם שבה לביקור קצר בסרטו של טרנטינו KILL BILL, אבל הגיחה הזו לא התפתחה לסיבוב קריירה שני.
אז מה היא עשתה בכל השנים האלה, ה-מ-ו-ן! מעבר לקלישאות ה"אני מתמקדת עכשיו ביקרים לי", דריל האנה הספיקה לפתח משחקי לוח, להיעצר חמש פעמים על רקע פעילותה למען הסביבה (הכי אקטיביסטית בועטת!), להקים וידיאו-בלוג שמעודד קיימות, ולאחרונה, לחזור לחיינו בסדרה המעולה Sense8.
בשנת 2013, התוודתה האנה בראיון ל- People Magazine, כי בתור ילדה אובחנה כאוטיסטית, אבל שמרה את האבחנה הזו לעצמה מכיוון שפחדה שזה יחבל לה בקריירת המשחק.
תמונה מייצגת: דריל האנה מצליחה להכניס בכל מה שהיא לובשת, איזה שילוב מנצח של תמימות עם אירוניה, של אגדה מנצנצת עם גראנג' מודע. הכתפיה השמוטה, המשקפיים החתוליים והשיער הבלונדיני הפרוע מצדיקים את מעמד ה-IT GIRL באופן מוחלט:
משמאל: דריל האנה, מימין: נעליים של יונייטד ניוד שכאילו נולדו ל-IT GIRL
מיה שרה
בימים ההם:
בשנת 1986, לא הרחק מנאום "זה בוקר באמריקה" של רונלד רייגן (היוש, טריילר עונה 3 של "סיפורה של שפחה"), ומדונה שעשתה לנו גלוריפיקציה לחיים בעולם חומרני, פריס ביולר (בגילומו של מת'יו ברודריק) מנסה להציע לנו חוויית קיום אחרת, ולוקח את החבר הכי טוב ואת בת הזוג בפרארי נדירה, לבילוי בעיר על חשבון זמן בית הספר.
"החיים האלה עוברים במהירות", אומר ביולר, "ואם לא תעצרו ותסתכלו סביב מידי פעם, אתם יכולים להחמיץ אותם".
סרטו של הבמאי ג'ון יוז, "שמתי ברז למורה" (במקור Ferris Bueller's Day Off) היה מופת של רוח נעורים בשילוב תחמנות-עם-קריצה. אפילו צ'רלי שין וג'ניפר גריי (ההיא מ"ריקוד מושחת") היו חלק מהקאסט.
בתור אחת שלבשה כל הסרט אאוטפיט אחד בלבד – שורטס, מגפיים ומעיל עור לבן מעוטר בפרנזים – סלואן פטרסון, בגילומה של מיה שרה בת ה-19, הפכה בין רגע לאייקון סטייל בלתי נשכח. כשנשאלה על הסטייל שלה מחוץ למעיל העור, ענתה מיה שרה "הייתי ממש בקטע של קת'רין הפבורן, עם מכנסיים רחבים, חולצות-טי חלקות ונעלי קדס. הרגשתי ממש מוזר עם כל מראה השורטס ומגפיים הזה. לא היה לי מושג, תכלס".
בזמן הזה:
למרות שמיה שרה מגדירה עצמה "שחקנית במשרה חלקית", היא בחרה להתמקד בחייה הבוגרים בעיקר בגידול ילדיה ובכתיבת שירה. על הדרך התארגנה על רישיון טיס וסטייל הרבה יותר דרמטי, שלטענתה – לעתים קרובות מביך היטב את ילדיה. היא אוספת פריטים בעיצובו של ריק אוואנס ונעליים של אוסי קלארק.
תמונה מייצגת: סלואן פטרסון לנצח!
משמאל: מיה שרה כסלואן פטרסון, מימין: מגפונים של AS98 שהם גם אייקון
אמנדה פיטרסון
בימים ההם:
לג'קטים לבנים עם פרנזים יש כנראה כוחות משיכה גבוהים במיוחד. גם בסרט "אי אפשר לקנות אהבה" (1987) ניצב ג'קט עור לבן שכזה ככוח מניע עצום לעלילה.
העלילה מפגישה בין קפטן המעודדות הבלונדינית והאולטרה-פופולרית, לבין חנון-העל שכמעט אף אחד לא מכיר. היא במצוקה כי לבשה והרסה את הג'קט האמור, הוא מציע לסייע בתמורה לשדרוג במעמדו החברתי. היא מסכימה, מגלה שבתוך החנון המוזר שוכן בחור כיפי ומגניב. ההצלחה מסובבת לו את הראש. היא נפגעת. הוא מאבד מעמד. האהבה מנצחת, אחרי ככלות הכל.
הרבה לפני מק'דרימי, פטריק דמפסי תרגל כאן את מבטיו המיוסרים והחיוך המבויש, שהוציאו אותו מאנונימיות יחסית והפכו אותו למושא האהבה של כל נערה מתבגרת בכלל, ושל אמנדה פיטרסון בתפקיד המעודדת המקובלת, סינדי מנסיני, בפרט. לעומתו, אמנדה הייתה כבר שחקנית מנוסה. כילדה, הספיקה להשתתף כאחת מהיתומות הרוקדות ומזמרות בסרט "אנני", בסדרת הטלוויזיה Boone ובתפקידים רבים נוספים. הלוואי שהייתה עומדת מאחורי הציטוט שלה מתוך הסרט – "מה שלא יקרה עם הפופולריות שלך, פשוט תישאר עצמך. אל תשתנה כדי לרצות אחרים".
בזמן הזה:
זה לא סיפור עם סוף שמח. אחרי תפקידה ב"אי אפשר לקנות אהבה", שיחקה אמנדה פיטרסון בכמה תפקידים קטנים נוספים, אך לא הצליחה לשחזר את אותה תהילה לה זכתה בזכות הסרט. כמה שנים לאחר מכן, פרשה מעולם המשחק, התמכרה לסמים ולאלכוהול, וכמה ימים לפני יום הולדתה ה-44, נפטרה ממנת יתר.
נעדיף לזכור לה את ימי הזוהר.
תמונה מייצגת: סטייל שנות ה-80 של אמנדה פיטרסון כסינדי מנסיני, התאפיין בהמון ניסיונות להיראות נוכחת במרחב ובוגרת, כולל כל התכשיטים הגדולים וכריות הכתפיים המוגזמות. ככל שהסרט מתקדם הסטייל מעיד על ההתפתחות הנפשית, ולבסוף – סינדי/אמנדה מתחברת לנערה שהיא, עם טי-שירט לבנה פשוטה, אפודה שחורה ומכנסיים בהשראת אם-סי האמר:
משמאל: אמנדה פיטרסון, מימין: רטרו תוצרת גולה
מולי רינגוולד
בימים ההם:
הג'ינג'ית הכי אייטיז שיש, פיזזה רגע לפני שנתגלתה, על בימת המחזמר "אנני". משם הגיעה לקאסט המקורי של סדרת הטלוויזיה "עובדות החיים".
הבמאי ג'ון יוז מעורב גם בסיפור ההצלחה הזה, ושיתוף הפעולה שלו עם מולי רינגוולד, שנמשך לאורכם של שלושה שוברי קופות מתקתקים, "שישה-עשר נרות" (1984), "מועדון ארוחת הבוקר" (1985) ו"יפה בורוד", הוביל את כוכבה של זו כל הדרך לחיי נצח בפנתאון שנות ה-80.
בזמן הזה:
אחרי שלושת סרטי ג'ון יוז בהם השתתפה, בחרה לסרב לתפקיד בסרט נוסף של הבמאי, "משהו נפלא", מכיוון שחשה כי מדובר עבורה בעוד מאותו הדבר. היא העדיפה לפנות לתפקידים מעט בוגרים יותר, וחבל. היא שבה לקומדיה רומנטית, וכיכבה לצד רוברט דאוני ג'וניור ב"אמן בחיזורים", בין התפקידים הראשיים הראשונים של השחקן. סרט אחד אחר כך, "ביקור החסידה", נחשב לסרט הנעורים האחרון של רינגוולד.
באמת שהיא ניסתה לעבור לתפקידים יותר בוגרים. אפילו הופעה אחת בעירום נוסתה כדי לשבור את תדמית הילדה הטובה והתמימה. בשנים האחרונות היא משחקת בתפקידים קטנים יותר. השתתפות בסדרה "רוקדים עם כוכבים" מיתגה אותה סופית ככוכב שנפל.
תמונה מייצגת: רינגוולד ייצגה את בת הטיפשעשרה האולטימטיבית – זו שלא לגמרי מרגישה שייכת, לא "היפה של השכבה", אחת כזאת שקצת נמצאת בצד, ומגיעה עם אישיוז או עם איזה סיפור רקע קורע לב. אי אפשר היה שלא להזדהות. הסטייל, בהתאם.
משמאל: מולי רינגולד, מימין: יפה בורוד עם רולי
ומילות סיכום מפי הג'ינג'ית –
"אתה יודע, אתה לא יכול להמשיך לחיות כל יום בעבר".
צ'ק.
