בעולםדעהכלליתרבות

רשימת האובסס: יוני 21

פורסם ע"יShoofra 30 ביוני 2021 אין תגובות
אובססיות תרבותיות לחודש יוני

כתבה והתאבססה: ליאת סימון

אנחנו לא באמת יודעים הרבה על העתיד, ואולי טוב שכך, אך ישנם עניינים שמתרחשים שוב ושוב במידה כה מרשימה של נחישות עד שהם הופכים קלים להפליא לניבוי. עניין כזה הוא נטייתם של טרנדים לחזור על עצמם במעגליות בלתי נלאית. עוד עניין שכזה הוא המלחמה הנצחית הניטשת בין הדורות – הצעירים אל מול המבוגרים מהם, שהיו צעירים עד לפני שתי דקות. במפתיע (או שלא), שני העניינים קשורים כי המאבק הבינדורי הוא זה שממנו נובעות לפחות חלק מהתנודות בסצנת הסטייל. הדור הנכנס מחליט מה מגניב בעיניו כרגע ומקים לתחיה מגמות מאי אז בעבר, ובמקביל – מגמות שמשויכות אל הדור היוצא מאבדות מזוהרן ונעלמות עד שדור עתידי כלשהו יחליט שהן שוות התייחסות מחודשת ו"יחזיר אותן לאופנה".

חוויתי את הדינמיקה הזו על בשרי כאשר מוכרת שגילה חצי מגילי שאלה אותי האם יש בבעלותי דוק מרטנס, בהבעה שהעידה כי היא משוכנעת שהצליחה לחשוף בפני טריטוריה לא נודעת. כמענה, הסברתי לה במירב הנימוס שהצלחתי לגייס שאני כבר הסתובבתי בשטח כשהנעליים בעלי השיק הצבאי עשו את סיבוב הניצחון הקודם שלהן בזירה. הסיפור הקטן הזה אולי נשמע כמו אנקדוטה אבל, למעשה, הוא מעניק הצצה, היישר מהשוחות, לאופן בו פריט בעל ותק יוצא מהאופנה וחוזר אליה, כשבכל פעם דור טרי טועה לחשוב כי הוא-הוא זה שהמציא את הגלגל. אז מה מביא אותנו לדון כעת באשליית המצאת הגלגל? הריב בין המילניאלז לבין נערות ונערי דור ה-Z, הלא הם הזומרים, זה מה. ההתקוטטות הנ"ל ראויה לתשומת לבכם מפני שניתן ללמוד ממנה לאן מנשבות רוחות הסגנון (וגם להשתעשע קצת, על הדרך). מעין תחזית טרנדים בתוספת קריצה אנתרופולוגית, אם תרצו. 

מעשה שהיה: בחודשים האחרונים מוצאים עצמם המילניאלז מותקפים כמעט בכל חזית אונליינית ומוצגים באור נלעג, כמי שלא מבינים דבר וחצי דבר במה ששווה וכדאי להבין בו. על פי הראיות ההולכות ומצטברות, התוקפים, בני דור ה-Z, אינם מתכוונים לשקוט על שמריהם עד שאחרון המילניאלז יעזוב את החדר (המטאפורי) בבכי, ועושה רושם שהם מתכננים להשיג את המטרה בעיקר בעזרת עלבונות. זה התחיל בטיקטוק, המגרש הביתי של דור ה-Z, והתפשט במהרה לכל קצות האינטרנט. ראשית, יצאו השובבים כנגד חיבת קודמיהם לסקיני ג'ינס, בטענה שהפריט הזה אינו נוח או פרקטי ללבישה מכיוון שהוא לא מכסה את אזור הבטן ומשום שצריך להיאבק כדי להעלות אותו על הגוף ולהסיר אותו ממנו. או במילותיה של המרואיינת בת ה-21 בכתבה הזו של "הוושינגטון פוסט", שסיכמה היטב את הסלידה של בני דורה: "כשלבשתי סקיני בעבר – נראיתי מטופשת". וזו עמדה מתונה יחסית כי, לעומתה, טיקטוקרית אחת הסתלבטה שהיתה מוכנה להיות הומלסית ולא לעטות סקיני ואחרת גרסה שהיתה מעדיפה למות.

@juuuliettti will never wear skinny jeans and i live by that #foryoupage♬ original sound – audios

המילניאלז, שהתרגלו לראות את עצמם כמובילי דעה ואת הסקיני כג'ינס שמחמיא, מאריך את הרגליים ומאפשר להציג לראווה שלל סוגי נעליים חמודות, השיבו בהשתלחות קצת מוגזמת כפי שמעידים, למשל, הפוסט הבא או הציוץ הזה. ואולם, בזאת לא הסתכמו ייסוריהם, כי התברר שהזומרים מלאי המרץ טרם סיימו את מסע ההכפשות. הצעד הבא שלהם היה להיכנס בשיער המעוצב עם שביל בצד, לוק המאפיין את הדור שמעליהם, אותו תמצתו במילים "מרגיש קצת כמו 2013", ואף הרחיקו לכת עד ההצהרה: "לא קיים אדם ששביל בצד נראה עליו טוב יותר משביל באמצע". בתגובה, המילניאלז השבריריים – שלא לחינם ידועים בכינוי "דור פתיתי השלג" – הפגינו עקביות ולקחו קשה את המקרה הזה, בדיוק כמו את קודמו. 

דימיתם בנפשכם שכאן נגמרה סוף סוף הסאגה? ובכן, שקלו שנית, כי בשלהי אפריל הסכסוך הסלים שוב, כש"הניו יורק טיימס" בחרו לחקור לעומק את המונח Cheugy, שלדבריהם הפך פופולרי בטיקטוק לאחרונה. המונח הזה רלבנטי לדיון שלנו מאחר שטבעה אותו זומרית בשם גבי ראסון, מתכנתת בת 23 מלוס אנג'לס, והוא מתאר מישהו או משהו מתאמץ, לא מעודכן ולא מחובר לטרנדים. על אף שראסון וחוג חבריה מהתיכון, ממחנה הקיץ ומהקולג' – שבאמצעותם הופצה המילה באופן אורגני מאז נהגתה לראשונה לפני שמונה שנים – הדגישו בראיון כי היא אינה מכוונת דווקא למילניאלז, קשה להתעלם מכך שסגנון החיים אליו היא מתייחסת מזוהה איתם. שימוש במילה doggo כדי לתאר כלב, ממים של המיניונים, כל חפץ שעליו כתוב "גירל בוס", מגפי Uggs, חיבה יתרה לפינטרסט ולסטארבקס, בדיחות מ"המשרד" – אלה רק כמה אלמנטים שמקוטלגים כ- cheugy ואף נתפסים כמילניאליים. בטח כבר ניחשתם בינתיים: גם את זה המילניאלז לא אהבו, ועשרות מאמרי דעה שמנתחים את התופעה מטעמם הופיעו ברחבי הרשת, למרות ש"לדאוג בשל האפשרות שאתה cheugy זה מעשה cheugy כשלעצמו", כפי שציינה בתבונה אחת הכותבות.

נכון להיום, רשימת החטאים שבני דור ה-Z איתרו בקרב המילניאלז הולכת ומתארכת, ויש מצב שברגע זה ממש הם עמלים על הטרלה נוספת. כדרכם של צעירים מאז ומתמיד, הם ביקורתיים לגבי מה שקדם להם. ועם זאת, איזו אלטרנטיבה הם מציעים לכל המגמות שלתפיסתם אבד עליהן הכלח? אם סקיני ושביל בצד הם אאוט, מהו התחליף ההולם שהם אוחזים באמתחתם? בקטע שלא יפיל איש מהכיסא מרוב תדהמה, החידושים שלהם אינם חדשים כלל וכלל אלא הם שחזורים או גרסאות של יציאות אופנתיות מהניינטיז ומראשית שנות האלפיים. 

במקום הסקיני, הזומרים דוגלים במאם (mom) ג'ינס או בכל גזרה שמונחת גבוה על המותניים ומתרחבת כלפי מטה, עם עדיפות לשטיפות בהירות; את הפסוקת בשיער הם מעבירים, כאמור, מהצד לאמצע; חולצות הבטן וגופיות הקולר עליהן הם מקפידים כאילו מתחננות שיצורף אליהן פירסינג בפופיק, שנחשב לוהט בימי בריטני העליזים ומתקמבק עכשיו בחסות פיגורות כמו בילי אייליש; והקיץ הזה, מבחינתם, כל כולו בסימן הקוקונאט גירל, מראה ששואב את השראתו מריהאנה של תחילת הקריירה, סרטי פנטזיה רומנטית כמו "אקווה מרין" מ-2006 ומותגי גלישה מיתולוגיים, על חולצות ההוואי, צבעי הפסטל, ההדפסים הגדולים, כפכפי הפלטפורמה והאביזרים הפרחוניים שנלווים אליהם.

@fa1ryprinces3🌴🥥🌺 ##coconutgirl ##summer2021 ##clothing ##fypシ♬ original sound – ʚ❤︎ɞ

בין אם תחליטו לאמץ איזו מהגחמות הסגנוניות אותן מקדם עתה הדור שמולך בכיפה ובין אם לא, ובין אם אתם זומרים, מילניאלז, בני דור האיקס (כמוני) או בומרים, הכי חשוב שנזכור – כולנו! – להתמקד בחדוות ההתלבשות. מי שמתאים לו סקיני, שילך על זה, ומי שמחבב שביל בצד, שלא יהסס. אחרי הכל, אין טעם באופנה ללא הנאה, וממילא מה שהיה הוא שיהיה (עם טוויסט כזה או אחר, פה ושם). 

משהו לראות 

העבודה הראשונה של אלה רוטשילד עבור בת שבע, Summer Snow, אינה טיפוסית לרפרטואר של הלהקה, אולם זה גם אחד מסודות קסמה. כשרקדנים שאמונים על מחול פיזי מאוד מגויסים לצורך פרויקט תיאטרלי ומהורהר, עתיר פאוזות ואינטראקציה עם חפצים – מתרחשת איזו אלכימיה מעניינת. דבר דומה קורה ברגעים הקבוצתיים, גדושי התנועה, שיש בהם ניחוח כמעט שבטי ועוצמתם נובעת דווקא מהיותם כה שונים מהקו הכללי של העבודה. בין מקטעים של שקט ושתיקה לבין איים של תנודות ותזוזות אינטנסיביות, מתנהלות על הבמה סצנות מסקרנות שעוסקות באלימות ובמאבק, בבדידות ובזיכרון, בבית ובחוץ, ומעל הכל נמתח דוק של עצב, עצב שאיתו כולנו יכולים להזדהות לאחר השנה החולפת והתרסקות העולם כפי שהכרנו אותו, עצב שמתבטא בצורה המוחשית ביותר בתמונת הסיום ובשיר היפהפה אותו מבצעים הרקדנים, השיר שמעניק ליצירה את שמה. החוויה ממשיכה גם במרחב הדיגיטלי, באתר יעודי שאף הוא פרי מוחה הקודח של רוטשילד, ושמו On the Edge of Nowhere. הציצו בו, אבל קודם לכן – לכו, רוצו, רקדו כל הדרך לסוזן דלאל. לא תצטערו.

משהו לשמוע

עוד לא נתקלתי באלבום של הנשיונל שאני לא אוהבת. זו חתיכת הצהרה, אני יודעת, והאמינו לי שאני לא סתם מנפנפת בה. מאז ההאזנה הראשונה לאלבומם השישי, מ-2013, Trouble Will Find Me, נכבשתי בידי החמישיה מאוהיו, על המילים מעוררות המחשבה והמלודיות הסוחפות שמאפיינות אותם, חרשתי את הדיסקוגרפיה שלהם אחורה וקדימה על ציר הזמן, ובמיוחד נקשרתי לקולו של מאט ברנינגר, הסולן בעל קול הבריטון המנחם והנהדר, מהערכאות הגבוהות של ניק קייב, דיוויד בואי וליאונרד כהן. לכן, כשנפוצה השמועה שהוא עומד להוציא תקליט סולו ראשון, לא היתה שמחה ממני. Serpentine Prison, שהופק בידי בוקר טי. ג'ונס האגדי ויצא בשלהי 2020, הוא יצירה שמבטיחה ומקיימת, והוא מלא בשירים מהזן הברנינגרי הטיפוסי – כנים ונוגעים, פלוס קורטוב של הומור עצמי. ב-Oh Dearie, למשל, הוא מתאר ללא כל טקס בישבן תחושות של דיכאון ושיתוק ותוהה "איך אנשים מצליחים לעשות את זה", אך באותה נשימה אומר: "אני לא רואה שום אור / אני מתחיל לחבב את זה". תמהיל דומה קיים גם בשיר הנושא המשובח, וגם ב-Distant Axis, ב-Loved So Little וביתר השירים שמרכיבים את המכלול הזה, כולם כאחד סיפורים קצרצרים על החיים שיכנסו לכם עמוק ללב אם תתנו להם הזדמנות.

פוסטים שעשויים לעניין אותך

מצאו את
הסניף הקרוב
Store Locator is loading from Storemapper store locator software...