כתבה והתאבססה: ליאת סימון
היי, מה ניש? מבלי שנבין איך זה קרה, החגים כאן, העונה החמה מתקרבת לסיומה, ושוב אנחנו מתכנסים לדון באסופת העניינים שמצדיקים את תשומת לבכם החודש.
משהו ללבוש
View this post on Instagram
הקיץ הזה הוא, ללא ספק, הקיץ של זואי קרביץ. הבת המרהיבה של לני וליסה, שנתונה בעיצומה של העבודה על סרטה הראשון כבמאית, מותחן בשם Pussy Island בו עתיד לככב צ'נינג טייטום, מתועדת כמעט מידי יום באתרי הרכילות השונים כשהיא משוטטת ברחובות ניו יורק במחיצת אותו טייטום, בתמונות כה חינניות עד שהלחשושים על רומן ביניהם התגברו כמעט לקול צעקה. אולם חיי האהבה שלה הם לא הנושא היחידי שאליו מופנה זרקור. הסטייל שנוטף ממנה בכל לוק שבו עולה בידי הפפרצי ללכוד אותה זוכה אף הוא לבחינה מדוקדקת. זה לא במיוחד מתמיה כי קרביץ, הידועה משכבר כאחת הבחורות הקוליות בתבל, היא מתלבשנית מדופלמת שאודות יכולותיה להרכיב אאוטפיט נכתבו כבר ערימות של מילים. כך, לדוגמה, בשנה שעברה, כשיצאה לדרך "נאמנות גבוהה", הגרסה הטלביזיונית לסרט הקאלט עם ג'ון קיוזאק מ-2000, נדון האופן בו סגנונה האישי חלחל אל זה של הדמות הראשית בגילומה, רוב. חולצות ההוואי החד פעמיות, מכנסי הסאטן המשגעים, חולצות הטי המודפסות מעולמות המוזיקה (ביסטי בויז, דיוויד בואי, בוב מארלי, כולם אצלה) – מי שעיניו בראשו בטח יבחין שרוב מגניבה לאללה. היא כל כך מגניבה, למעשה, עד שבינג' של הסדרה הוביל אותי לחיטוטים קדחתניים בפינות הכי נידחות באינטרנט בכדי לנסות ולאתר את הפריטים שהיא עוטה. אמנם מעצבת התלבושות מעידה כי שלפה את רובם מחנויות וינטג' או היישר מהארון הפרטי של זואי, אבל למה לנו לקנות כשאפשר להתבונן, ללמוד וליישם בעזרת מה שיש ברשותנו. האמינו לי, ההיכרות עם רוב פשוט תדליק בכם מחדש את אש ההתלהבות מבגדים ומאקססוריז. דמות נוספת שתציף אתכם ברעיונות אופנתיים טריים היא דקס מ"סטאמפטאון" (קובי סמולדרס), שמזכירה לי את רוב של קרביץ בכמה וכמה הקשרים: שתיהן טום בויז, שתיהן מצטיינות בהפיכת מרכיבים גבריים לנשיים בעליל, שתיהן יודעות דבר או שניים על טוויסטים קטנטנים שמשדרגים את ההופעה כולה. כך, למשל, דקס בחיים לא תיתפס בז'קט ג'ינס גנרי אלא תבכר כזה שעל גבו מודפס נוף מדברי, ובמקום עוד חולצה מכופתרת סתמית היא תלך על חולצת בוקרים ממשי. גם לה יש מאגר מפואר וגראנג'י לעילא של טישירטים, ואם אתם טיפוסים של מעילים, ודאי תתפעלו מהמצבור שבאמתחתה. במקרה של "סטאמפטאון", אגב, הפריטים הרבה יותר נגישים, ובכל זאת, אני לא מתיימרת לגרור אתכם לסבב רכישות כי אם שואפת לסמן עבורכם מקורות מסקרנים לספוג מהם השפעות בלתי צפויות. חוץ מזה, מעבר למלתחות המשובחות, הסדרות עצמן אף הן בהחלט שוות טרחה, אז הרווח (הכפול) כולו שלכם.
View this post on Instagram
משהו לשמוע
היה היתה פעם מדינה אפריקאית בשם וולטה העילית. רגע אחרי שהשתחררה מעול השלטון הקולוניאליסטי הצרפתי ורגע לפני שנקלעה לרצף של הפיכות צבאיות, שימשה עיר הבירה עתיקת היומין של המדינה, בֹּובּוֹ-דיאוֹלאסוֹ, כבסיס לסצנה מוזיקלית קוסמופוליטית רוחשת. הסצנה הזו – מעין תור זהב שהתקיים בשנות השישים והשבעים ואז התפוגג – היתה גדושה בהרכבים מקומיים שהושפעו מאוד מסוגות מערביות כמו אר אנד בי, ג'ז ופופ והעניקו להן מגוון פרשנויות משלהם. פאסט פורוורד לימינו אנו: המדינה החליפה שם וכעת נקראת בורקינה פאסו, והמפיק הצרפתי פלורן מאזולני מסתובב מבית לבית בעיר הבירה עתיקת היומין על מנת לאסוף תקליטים נדירים בהם מתועדת המוזיקה שנוצרה בתור הזהב ההוא. היא מכונה "Bobo Yéyé", "בובו" בגלל העיר ו"יה יה" מפני שזה היה השם שהצמידו דוברי צרפתית בסיקסטיז ובסבנטיז לפופ-רוק מעדות הביטלס ופזמוני ה"יה יה יה" שלהם. את התוצרים שגילה, איגד מאזולני ב-2016 במארז ובו שלושה דיסקים, Bobo Yéyé: Belle Époque in Upper Volta, שבו תוכלו למצוא, בין השאר, נגיעות קובניות, רמזים של רומבה מקונגו ושילובים כיפיים בין גיטרות ואורגן חשמליים לבין בלאפון, קסילופון מסורתי עשוי עץ. לי הספיקה האזנה אחת בכדי להתמכר לחלוטין ללקט המיתולוגי הזה, שאף היה מועמד לשני פרסי גראמי ב-2018, בקטגוריות האלבום ההיסטורי הטוב ביותר והמארז הטוב ביותר, על העושר התרבותי המפתה הגלום בו וההזדמנות להציץ באמצעותו אל עולם שהיה ואבד.
משהו לחשוב עליו
בפסטיבל קאן האחרון, שהסתיים באמצע יולי, לצד לא מעט סרטים חדשים ומבטיחים ואי אלה לוקים מעולים שהנפיק טימותי שאלאמה, נצפו כמה מהכוכבות החשובות ביותר כשהן מציגות לראווה שיער בגוני אפור ולבן. הלן מירן, למשל, הפציעה בתסרוקת אסופה וצחה כשלג, בעוד שג'ודי פוסטר חשפה פסים כסופים-טבעיים בקארה המוכר שלה. המרשימה מכולן היתה אנדי מקדואל, שחדלה לצבוע בראשית ימי המגפה, קיבלה מחמאות מילדיה על המראה החדש, והחליטה לעלות על השטיח האדום בריביירה עם רעמת תלתלים שכולה "מלח פלפל". אבל לא רק בצרפת הן הפגינו נוכחות, הסטאריות שמאמצות לחיקן את השינוי שמביא איתו הגיל: הנסיכה קרולין ממונקו הגיעה לקונצרט הקיץ של הצלב האדום במונטה קרלו בתספורת מרעננת אפרפרה-כסופה, ואפילו שרה ג'סיקה פרקר, שמצטלמת בימים אלה לסדרת ההמשך של "סקס והעיר הגדולה" ולא ויתרה בינתיים על מחלפותיה הבלונדיניות, בחרה להותיר במקומן את הקווצות המאפירות שממסגרות את פניה ולא להעלים אותן. המגמה הזו – שתפסה תאוצה זה מכבר בקרב שלל נשים ברחבי הגלובוס והתחזקה במהלך הסגרים, בהם לא התאפשרה הגישה למספרות – מוצאת חן בעיני מאוד. ככל שיתרבו הדמויות הבולטות שיתנו לה ביטוי, כך גובר הסיכוי שכולנו נימנע מלהסתיר את השיער המלבין כשתגיע שעתנו להתמודד עם הזמן החולף. יש מצב שזה ישפיע עלינו לטובה, אם להסתמך על עדותה של מקדואל: "מעולם לא חשתי יותר עוצמתית וכנה. אני לא מעמידה פנים ואני מקבלת את המקום שבו אני נמצאת כרגע. אני מרגישה ממש בנוח, וחושבת שזה פשוט מתאים לי".
View this post on Instagram
משהו לראות
ג'ואל מאיירוביץ, אשף העדשה האמריקאי שמתמחה בצילום רחוב, פורטרטים ונופים מאז הסיקסטיז, השאיל את כישוריו המובחרים לקמפיין סתיו-חורף 2021 של ז'יל סנדר, והמפגש הזה, בין אמנות לאופנה, הביא לעולם תוצאות מפעימות למדי. מזמן לא נתקלתי במיזם מסחרי במהותו ששורה עליו כל כך הרבה קסם ומסתורין. מאיירוביץ בן ה-83 תיאר בעמוד האינסטגרם שלו את הרקע לשיתוף הפעולה המשמח: "מוקדם יותר השנה שלח לי הייקו קיינאת, הארט דירקטור של ז'יל סנדר, סקיצה לקמפיין שמשתמש בפריימים שלי כהשראה. נוצר בינינו חיבור מיידי והתחלנו לתכנן פרויקט בצוותא. רצינו שהפורטרטים יהיו בו זמנית גרפיים ואינטימיים, במעין מיקס שיהלום את הבגדים, והחלטנו לעבוד בטוסקנה, שם אני חי. צילמתי בערך 20 לוקים על שני דוגמנים במהלך יומיים. זה היה מהנה, מהיר ומפתיע". בקטע די מובן, גם לוסי ולוק מאייר, מעצבי הבית, רוו נחת מהתהליך: "זו היתה זכות לחלוק רעיונות עם הוגה מסוגו של ג'ואל. הרגישות שלו, חוש ההומור והאינסטינקט שלו לקומפוזיציה הופכים מציאות לאמנות". הציצו כאן במקבץ מתוך הוויז'ואלים הנהדרים, שיעשו לכם חשק לזרוק על עצמכם משהו נינוח ואלגנטי ולעצור בתחנת דלק באמצע שומקום להרהור קל.
View this post on Instagram
ועוד משהו לחשוב עליו
תוך כדי צפיה ב"הסודות של איסטאון" מצאתי שאני מהופנטת לגמרי אל הדמות השרוטה והעסיסית של מר, שבנתה קייט ווינסלט בקפדנות. ככל שצפיתי, כך הבנתי את הכוונה העומדת מאחורי הדברים שאמרה בראיון ל"ניו יורק טיימס" במאי האחרון: "אני מניחה שההחלטה לגלם את מר כאישה בגיל העמידה, ללא פילטרים – אני עצמי אהיה בת 46 באוקטובר – היא שגורמת לאנשים להיקשר כל כך לדמות הזו. היא מתפקדת אבל גם פגומה, עם גוף ופנים שזזים באופן שתואם את גילה ואת חייה ואת המקום שממנו היא באה. אני חושבת שקצת חסרות לנו נשים כאלה". היא צודקת. הצמא לראות על המרקע נשים בשר ודם, נשים חיות ונושמות שאינן בהכרח צעירות, נשים יפות ומעניינות בזכות כל מה שאנושי בהן – הלקוי והראוי, השחוק והנוצץ, הצמא הזה הוא ממשי. עוד אישה כזאת היא פרן מ"ארץ נוודים", פרסונה מופתית שיצרה פרנסס מקדורמנד. מאז חזיתי בה באולם הקולנוע לפני מספר חודשים אני מנסה לעכל את שפע האמת והכאב שהצליחה מקדורמנד, יחד עם קלואי ז'או שביימה אותה, לברוא ולזקק. העצמאות וחופש המחשבה והתנועה המוחלטים שמתוכם פועלת פרן, הכוח שטמון בה, כל אלה הם מאפיינים מעוררי קנאה ממש, שלעומתם מתגמדים המאבקים הקיומיים שנגזר עליה לנהל. והמאפיינים יקרי המציאות האלה מקבלים משנה תוקף כשהם נפרשים בגאון מעל גבי המסך הגדול, לאור החסר בדמויות נשיות מורכבות עליו השכילה ווינסלט להצביע. מתי יצא לכם לשזוף סרט שמציב במרכזו אישה לא צעירה – אחת שאינה "אמא של" או "אשתו של" או דודה או סבתא – ועוסק בה ובנבכי נפשה? הבחירה הזו ממצבת את "ארץ נוודים" כלא פחות מיצירה מהפכנית. פרן ומר הן שתי פיגורות מרתקות ובעלות עומק שנוצקה לתוכן המהות הכובשת והחמקמקה שמצויה בגיבורים הקולנועיים הכי נערצים, אלה שעשויים ללא חת, שהם גם חזקים וגם שבריריים, שיוצאים למסעות מפרכים, שהם מעוררי השתאות. עד לאחרונה גיבורים מהזן הזה היו כמעט אך ורק גברים. סוף סוף יש לנו נשים כאלה על המסך. זה מרחיב את הלב וממלא בתקווה שרבות נוספות עוד יבואו בעקבותיהן. אנחנו – אני, בוודאות – זקוקים לשכמותן.
View this post on Instagram
