כתבה והתאבססה: ליאת סימון
היי, וברוכים הבאים לטור שלי, שיקבץ מידי חודש כמה נושאים מתחומי התרבות והלייפסטייל שעליהם אני מתאבססת. או, במילים אחרות, אי אלה דברים מסקרנים ומעניינים שמהם תוכלו גם אתם ליהנות.
במציאות כאוטית וחסרת כל היגיון, הנפש מחפשת בכל מאודה סדר, יופי, משמעות. לא פלא, אם ככה, שבחודש האחרון מי שזכה לקבל את תשומת לבי הבלתי מעורערת הוא דן לוי, אדם שכל ישותו אומרת כישרון, אסתטיקה, תבונה וחן. או כמו שכתב מישהו בתגובה לווידאו בו כיכב לוי בערוץ היוטיוב של "ווג": "זה נראה כאילו הוא מריח מדהים ונותן חיבוקים נהדרים". ומה עוד צריכה בת אנוש מרוטת עצבים בימי מגפה כלל עולמית?
לוי, שמגלם את דיוויד רוז בסדרת הקאלט "שיטס קריק" (ששידורה בהוט התחיל ממש בימים אלה, זמן לא רב לאחר שעונתה האחרונה הסתיימה בארצות הברית), הוא זה שהגה ויצר אותה יחד עם אביו, יוג'ין, וכאילו לא די בהישגים המפוארים האלה – הוא נמנה גם על כותביה ואפילו ביים מספר פרקים במהלך שש העונות בהן שודרה. "שיטס קריק" מביאה את סיפורם של ארבעת בני משפחת רוז העשירים כקורח, שבבת אחת יורדים מנכסיהם ומתגלגלים לעיירה שכוחת אל בה הם נאלצים לבנות לעצמם חיים חדשים. מילים רבות הספיקו להיכתב על הלב הגדול של הסדרה, שמתחרה רק באינסוף הרגעים המצחיקים שהיא מייצרת, ועל האופן השפוי והראוי בו היא מציגה דמויות קוויריות, ובעיקר את מערכת היחסים שבין דיוויד ופטריק, בן זוגו (נואה ריד). לוי – גיי מוצהר, שדמותו של דיוויד מבוססת במידה רבה על ניסיונו וחוויותיו – חזר והדגיש בראיונות עד כמה חשוב היה לו ליצור זן חדש של נראוּת קווירית על המסך, כזו שקרובה ככל האפשר אל המציאות שהוא מכיר ושיש בה חדווה וחיוּת. ובכן, זה הצליח לו מעל ומעבר למשוער, שכן מאז יצאה הסדרה לדרך ב-2015 היא צברה כמויות עצומות של מעריצים, וחלק ניכר מהם מפנה את האהדה וההוקרה אליו, כמי שמסייע לבני הקהילה ולמשפחותיהם לראות את עצמם באור חיובי ושמח. כך קורה שלוי מוצף בלא מעט מכתבים נרגשים מצופים וצופות, אבל לא רק בפניות מהקהל הוא טובע, אלא גם בפרסים. בספטמבר החולף שבר שיאים בטקס פרסי האמי כשהיה לאדם הראשון שזכה בכל ארבע הקטגוריות המרכזיות – הפקה, משחק, בימוי וכתיבה – באותה השנה. עכשיו הוא מועמד לפרסים מטעם איגוד המבקרים וגילדת שחקני המסך, וכל זה מבלי שמניתי את הפרסים והמועמדויות משנים עברו.
עם זאת, מה שהכי כובש אצל לוי הם ההומור העצמי שלו (כשנבחר לקחת חלק ברשימת הגברים הכי סקסיים של מגזין "פיפל" בנובמבר האחרון, הודה להם על ששילבו אותו למרות שהוא מייצג "סוג סקסיות נישתי"), טוב לבו והמעורבות החברתית שלו. כך, למשל, גייס יחד עם הקאסט של "שיטס קריק" למעלה מ-180,000 דולרים עבור מזון לנזקקים לקראת הפינאלה של התוכנית, ובקיץ האחרון קרא לעוקביו בטוויטר לתרום לפקולטה היחידה שמוקדשת לתרבות ילידית בכל צפון אמריקה, קריאה שהניבה כ-25,000 דולרים מצד הגולשים, להם הוסיף 25,000 משלו.
אם זה לא מספיק לכם, הנה עוד כמה עובדות שמבהירות למה התאהבתי בלוי עד עמקֵי: הוא מת על הכלב שלו, רדמונד, ומנצל כל הזדמנות כדי לעודד כמה שיותר אנשים לאמץ כלבי עמותות שזקוקים לבית חם, הוא מתלבשן נהדר שחובב סוודרים משובחים וחליפות תפורות היטב (מקבץ הפריטים החיוניים שאסף ופירט עבור GQ הוא מהמדויקים ומהאנינים שבהם נתקלתי), והוא אוהב אוכל טוב בערך באותה המידה שבה הוא נהנה להסתלבט על עצמו בהקשר הזה (לאחרונה, למשל, הקדיש נתח נכבד מהסטוריז שלו כדי לדווח בהבעה רצינית עד אימה על הקרייבינג הקשה שתקף אותו – לאכול קרולר, מאפה צרפתי מעולמות הסופגניות והדונאטס). אז נכון שלוי נשמע כמעט חמוד מכדי להיות אמיתי, אבל הוא ממשי לחלוטין, משמח בעליל ומצדיק כמה דקות מזמנכם. אם תרצו ליהנות מזיו פניו, התחילו ב"שיטס קריק", כמובן, ומשם אתם מוזמנים להמשיך לראיונות איתו ולקטעי מאחורי הקלעים שהרשת עולה על גדותיה בהם, לחשבון האינסטגרם הסימפטי שהוא מתחזק, וגם ל"סאטרדיי נייט לייב", שם הנחה לראשונה תוכנית בתחילת פברואר וזכה לטונות של פרגון. למה אתם מחכים?
משהו מעודד
לא חסרות זוויות דחופות ביותר מהן דרוש לבחון את הדרמות שמתחוללות בחודשים האחרונים סביב שיה לה באף (אל תחמיצו את הראיון עם FKA טוויגס, בו היא חולקת לראשונה את שעברה במערכת היחסים עם לה באף, שהוא בגדר צפיית חובה לכל אדם שלב פועם בחזהו), ארמי האמר, וכן – גם ארז דריגס. הזווית המשפטית, כמובן, או הזווית האתית, או זו החינוכית, ואלה רק כמה אפשרויות על קצה המזלג. ועם זאת, לי נפל אסימון השבוע לגבי הזווית התרבותית: לצד כל התובנות האחרות שניתן ורצוי לגזור מהן, הדרמות האלה מוכיחות שגברים רעילים הולכים ומאבדים את הסקס אפיל שלהם. אם בעבר גברים כאלה, מהזן המסוכן, שנוהגים בנשים באלימות פיזית או מילולית, זכו ליחס סלחני כי במקרה היו גם נאים, מצליחים או שנונים – כמו השלושה ששמותיהם הוזכרו זה עתה – הרי שהיום נראה שהתפיסה הציבורית משתנה בהדרגה. אם פעם ניחוח של סכנה שעולה מגבר סימן אותו כזכר אלפא מסתורי ומפתה, הרי שאט אט נובטת ההכרה כי הניחוח הזה הוא שלט אזהרה ענקי ולא איזו גחמה חיננית שלו שממנה ניתן להעלים עין בשם ריגושים רומנטיים דמיוניים. ומה עם כל הגברים שעוטים מסכה של ילדים טובים על אישיות רעילה ומוסתרת היטב? גם זמנם יגיע, ככל שתגבר המודעות.
משהו לשמוע
את מק מילר גיליתי איפשהו בראשית ימי המגפה, ואחרי שמצאתי אותו ונפלתי בקסמו, גיליתי שהוא כבר איננו. זה עוד אחד מהסיפורים הטרגיים על מוות בגיל צעיר (מילר היה בן עשרים ושש כשהלך לעולמו ב-2018 ממיקס קטלני של סמים, תרופות ואלכוהול), ועל נפש שברירית שתלאות העולם הזה היו פשוט גדולות עליה. לראיה, האלבום האחרון שלו, Circles, שיצא אחרי מותו, הוא יצירה יפהפיה ונוגעת ללב (ואפילו אופטימית לפרקים), ששווה האזנה מוקפדת. הנה שתי הצעות לנקודות זינוק אל תוך הרפרטואר העשיר שהספיק מילר לצבור בחייו הקצרים: Circles, השיר שקרוי כשם האלבום, הוא אחד החביבים עלי במיוחד (למרות שקשה להתעקש על פייבוריטים בתוך מכלול שכולו פנינים), ושיר אחר שגורם לי לחייך בכל פעם שאני מקשיבה לו הוא The Spins מתוך K.I.D.S. מ-2010, שהביט הכיפי שלו מאפיין את תחילת דרכו של מילר בעולמות הראפ וההיפ הופ.
