כתבה והתאבססה: ליאת סימון
אליפות ווימבלדון, משחקי היורו והאולימפיאדה בטוקיו, כמובן – התקופה הנוכחית מביאה איתה שלל אירועי ספורט גרנדיוזיים והקהל מרותק למסכים ונהנה מהדרמה שיוצר השילוב בין ערימות כישרון, שנים של אימונים ופיתוח מיומנויות, מאמץ פיזי עצום, והתנקזות כל אלה לכדי מומנטום של ניצחון או הפסד. אבל האם מישהו עוצר כדי לתת את הדעת אודות הנטל שמונח על כתפי הספורטאים שבעין הסערה? לא באמת.
כך התחוור, למשל, כאשר מרקוס רשפורד, ג'יידון סאנצ'ו ובוקאיו סאקה, שלושה שחקני עלית בסצנת הכדורגל הבריטי שהם במקרה גם שחורים, חטפו מטח אונלייני של עלבונות גזעניים ואיומים קשים כי הואשמו בידי אוהדים בהפסד שספגה נבחרת אנגליה בגמר משחקי היורו. המתקפה עליהם טלטלה את בריטניה, ונושאים כגון זהות, כבוד וגבולות חלחלו לפתע אל השיח שמאכלס בדרך כלל גולים, פנדלים וכאלה. הציבור נדרש להתמודד עם ההבנה שלכל האקשן הגופני הזה עשויות להיות השלכות מנטליות מאחר שספורטאים הם בראש ובראשונה בני אדם.
ועם זאת, הדיון שמעוררת התקרית בבריטניה הוא כאין וכאפס לעומת זה שמייצרת נאומי אוסקה, הטניסאית המדורגת שניה בעולם, שמאתגרת את חובבי הספורט באשר הם להכיר בחיבור ההרמטי בין הגוף לנפש ובמשמעותו, מאז פרשה במפתיע מאליפות צרפת הפתוחה בשלהי מאי, לאחר שביקשה להימנע ממסיבות עיתונאים, סורבה ואף נקנסה. אוסקה, על פי עדותה, היא אדם ביישן ומופנם. היא סובלת מחרדות ומדיכאון, ולדבריה, ההכרח להתייצב מול כתבים בין טורנירים ולענות על סדרות אינסופיות של שאלות מוציא אותה משלוותה וגורם לה לפקפק ביכולותיה על המגרש. הנטישה החריגה בצרפת נועדה להבטיח את רווחתה, ומאותו המניע בחרה מאוחר יותר שלא להשתתף גם בטורניר ברלין WTA ונמנעה אפילו מווימבלדון.
View this post on Instagram
במאמר שפורסם ב"טיים מגזין" בראשית יולי, כשכבר ידעה שהיא עומדת להדליק את הלפיד האולימפי ביפן, ארץ הולדתה, היא הסבירה קמצוץ ממה שעבר עליה: "רציתי לדלג על מסיבות העיתונאים ברולאן גארוס כדי לטפל בעצמי ולשמר את בריאותי הנפשית. ספורטאים הם בני אדם. אולי מוטב שנעניק להם את הזכות לקחת הפסקה, ולו לעתים נדירות, מהחקירה הקפדנית של המדיה. הופעל עלי לחץ כביר לשתף פרטים הנוגעים לסימפטומים שלי, פשוט מפני שהעיתונאים ומנהלי הטורניר לא האמינו לי. אני לא מאחלת מצב כזה לאיש ומקווה שלהבא נוכל לדאוג לאמצעים שיגנו על אתלטים, בעיקר על השבריריים שביניהם".
המסר של אוסקה, אם כך, הוא חד וברור: היא אמנם מחזיקה בתואר הספורטאית הרווחית ביותר אי פעם, והיא בהחלט פופולרית וקולית דיה כדי לזכות במינוי הנכסף כאחת המארחות של המט גאלה הקרב ובא (לצד טימותי שאלאמה, בילי אייליש ואמנדה גורמן), אולם לפני הכל היא בשר ודם, והיא מתנסה בקשיים ובמשברים כמו כולנו. ובניגוד לאתלטים מהדור הקודם – מסוגו של בוריס בקר, שקטל את החלטתה לוותר על רולאן גארוס ועל ווימבלדון – היא מבינה שנפש בריאה היא התנאי הבסיסי לקיום תקין, תנאי יסוד שאין בלתו, ולכן מן הראוי ששמירה על איזון מנטלי תמוקם בראש סדר העדיפויות שלה.
מי שוודאי רואה עין בעין עם אוסקה היא סימון ביילס, המתעמלת האגדית האוחזת במספר מדליות הזהב הגדול ביותר באליפויות העולם, שבשעת כתיבת שורות אלה הכריזה בפתאומיות על פרישתה מרוב התחרויות האולימפיות בהן היתה אמורה להשתתף, והכתה את עולם הספורט בתדהמה. ביילס, שבמעין רמז מטרים ציינה יום קודם לכן בפוסט אינסטגרמי כי היא מרגישה לפעמים שמשקל העולם מונח על כתפיה, מנמקת את גדיעת רגע השיא המקצועי המיוחל בעזרת טרמינולוגיה המזכירה את זו של אוסקה: "כשאתה מוצא את עצמך במצבי לחץ קיצוניים אתה עשוי לאבד את זה. זה פשוט מבאס כשאתה נאבק עם הראש שלך עצמך. אני צריכה להתמקד בבריאות הנפשית שלי ולא לסכן את רווחתי. אנחנו חייבים להגן על הגוף ועל המיינד שלנו. בסופו של דבר, אנחנו לא רק אתלטים. אנחנו אנשים".
View this post on Instagram
אוסקה, עליה מצביעה ביילס במישרין כמקור שממנו שאבה את ההשראה לתעדוף מצבה הנפשי, שבה לשחק טניס בטוקיו, כמתוכנן, אך הודחה בסיבוב השלישי בתחרות על אף התחזיות שניבאו לה הישגים מפוארים. בכנות ובפגיעות האופייניות לה, היא מסכמת את ההפסד כך: "היו לי ציפיות גבוהות, והגישה שלי היתה לא משהו בגלל שאני לא יודעת איך להתמודד עם לחץ כזה, אז זה המקסימום שיכולתי להשיג בסיטואציה הנתונה". ציפיות, לחץ, גישה – נשמע מוכר? כן, זה שוב העניין הפסיכולוגי.
כפי שעולה בבירור מקורותיהן של אוסקה וביילס, הגוף והנפש כרוכים זה בזו, ולא ניתן לקדם את האחד מבלי להשקיע באחרת. איכשהו, בכל זאת, מה שנוגע למצב מנטלי נתפס כלא אמין, כמזויף, כי אין לו נוכחות מוחשית בשטח. אילו ביילס היתה מארגנת לעצמה רגל חבושה, נניח, וטוענת שעליה לפרוש מהמשחקים האולימפיים על רקע פציעה, איש לא היה מניד עפעף והסיבה היתה מתקבלת כ"מוצדקת". קושי נפשי, לעומת זאת, אינו גלוי לעין, ולכן יש סיכוי שממציאים אותו. משום כך, ההתעקשות של שתי ספורטאיות העל שלא לחמוק מהעיסוק בנפש היא אקט חשוב מאין כמוהו, שיש לו פוטנציאל לייצר לגיטימציה רחבה לנושא מוכחש. אולי יום אחד, כשבעיה רגשית תשתלט עליכם ולא תצליחו להגיע לעבודה, תוכלו לציין את העילה האמיתית להיעדרות מבלי לחשוש שיחשדו בכם בפיברוק.
מעבר לזה, בעוד שמחלות ומורכבויות פיזיות זוכות להבנה ולאהדה יחסית מהחברה, תחום בריאות הנפש עדיין מערב סטיגמה, סטריאוטיפים ודעות קדומות. דיכאון וחרדה הם הפרעות נפוצות למדי, ולמרות זאת לא יימצאו רבים שיתנדבו לדווח על היכרות אינטימית איתן, שמא יסתכל עליהם מישהו בעין עקומה ויתייג אותם כמוזרים או כמסכנים. לכן המהלך של שתי הסופרסטאריות האלה אינו מובן מאליו והיציאה שלהן מהארון הנפשי, לצד אתלטים שחורים צעירים נוספים, יש לה היכולת לנרמל משברים ומצוקות רגשיות ולשפר לכולנו את איכות החיים. אולי יבוא היום שבו אנשים יחושו נינוחים דיים להתנהל בטבעיות בתוך עורם, עם האישיוז שלהם, ולא יסתירו אותם או יתביישו בהם. על כך אומרת אוסקה, בסוף הטקסט שניסחה עבור "טיים מגזין": "גיליתי כי כולם סובלים מעניינים הקשורים לבריאות הנפש, ואם לא – הם מכירים מישהו שסובל. כל אחד מאיתנו, כבני אנוש, עובר משהו באיזושהי רמה. אני מקווה שאנשים יוכלו להזדהות ולהבין שזה בסדר לא להיות בסדר, ושזה בסדר לדבר על זה".
משהו לראות
אל האנה גדסבי התוודעתי בזכות הסדרה האוסטרלית מ-2013, Please Like Me, שארבע עונותיה המעולות ממתינות לכם בנטפליקס. הדמות שהיא מגלמת, המבוססת במידה כלשהי עליה עצמה, משתלבת בעלילה החל בעונה השניה והיא כה כובשת עד כי יש תחושה שהגדילו לה את התפקיד במרוצת הזמן מרוב שהקסימה את הצופים. בהמשך התברר לי שגדסבי היא גם סטנדאפיסטית, ואחוזת סקרנות ניגשתי מיד לבדוק את המופע הראשון שלה, "נאנט", שגרסתו המצולמת, מ-2018, זמינה אף היא בנטפליקס.
מה אומר לכם, הספיישל הזה, שהספיק לגרוף פרסים נחשבים רבים מאז בא לעולם, למשל את הפיבודי למצוינות בתחום הטלביזיה ואת האמי על כתיבה עבור ספיישל טלביזיוני, מגדיר מחדש את המושג "קומדיה", ולא לחינם התייחסו אליו המבקרים כאל יוצא דופן ורדיקלי. מתישהו לקראת מחצית המופע מתבהר שלפנינו סיטואציה שונה ממה שהכרנו עד כה: אמנם על הבמה עומדת בת אדם מצחיקה, חמושה במיקרופון ומדברת מול קהל גדול, אולם בזה בערך מסתכם הקשר של "נאנט" אל מה שאנחנו נוטים לזהות עם המילה "משעשע".
גדסבי מתייחסת למראה הפיזי שלה, לנטייתה המינית ולשמרנות שמאפיינת את הקהילה בה גדלה, בטזמניה, תוך שהיא חושפת את העובדה שאובחנה כאוטיסטית וכבעלת הפרעת קשב. היא מתבוננת מקרוב בהומופוביה, בסקסיזם, בשנאת זרים ובאלימות מגדרית. היא לא עושה הנחות לצופיה, ומעמתת אותם עם אמיתות שאינן קלות לעיכול אודות סוגיות כמו טראומה ותקיפה. התוצאה, למרבה הפלא, היא חוויה נוגעת ללב שכל כולה זיכוך, התרוממות רוח והתאהבות באישה המרתקת, האמיצה והנחושה הזו.
עשו לעצמכם טובה ואל תחמיצו את "נאנט", ואם אתם רוצים עוד קצת מגדסבי, בנטפליקס מצפה לכם גם המופע הבא שלה, "דאגלס" (אחד טרי לחלוטין, Body of Work, שנכתב בתקופת המגפה, יוצא לדרך בימים אלה באוסטרליה וימשיך את מסעו הלאה לשאר העולם בתחילת 2022). חוץ מזה, כדאי להציץ בחשבון האינסטגרם החמוד שהיא מתחזקת, שם היא חולקת פכים מהיומיום שלה עם בת זוגה והכלבים שלהן ואף עוסקת בענייני השעה, כפי שקורה בפוסט הנהדר הזה, בו היא קורעת לגזרים את טרנד הביליונרים שטסים לחלל.
View this post on Instagram
ועוד משהו
בין אם הסיבה לכך היא המגפה, שטלטלה את אמות הספין ושינתה לכולנו מהיסוד השקפות וגישות, ובין אם זו האפשרות כי שלהי הניינטיז והעשור הראשון של שנות האלפיים (החווים עתה עדנה אופנתית מחודשת, כפי שכבר ביססנו בטור הקודם) משיבים איתם לתודעה גם פרשיות שנדמו נשכחות – נראה שאחד הטרנדים החמים של 2021 הוא חזרה אל האקס.
מבשרי המגמה הם ג'ניפר לופז ובן אפלק, הצמד שהיה זוג לוהט בראשית שנות האלפיים, זכה לכינוי המולחם בניפר, שיתף פעולה בסרטים ובקליפים, כיכב על שערי צהובונים ונפרד בראשית 2004, רגע אחרי האירוסין המדוברים ושניה לפני החתונה המתוכננת. השמועות על חידוש הזוגיות בין השניים, שבשנים מאז פרידתם הספיקו להתחתן עם אחרים ואף להתגרש מהם ובין לבין לצבור עוד אי אלה מערכות יחסים כושלות יותר ופחות, החלו להסתובב באפריל האחרון ומאז רק הלכו והתעצמו. כמה כתבות חטטניות ועשרות צילומי פפרצי מאוחר יותר, כעת זה ודאי: בניפר שוב ביחד. ג'יי לו, שזה עתה מלאו לה 52, העלתה לאינסטגרם תמונה שלהם מתנשקים כחלק מחגיגות היומולדת, ובכך הפכה את הקשר לרשמי.
View this post on Instagram
לצד הסיפור של ג'ן ובן, שאכן צובר תאוצה ומתרחש ממש עכשיו, קשה להתעלם מאיזשהו צורך קולקטיבי, הן מצד התקשורת והן מצידם של גולשים ברחבי הגלובוס, לשוב ולהצמיד זוגות שדרכיהם התפצלו מזמן. כך, לדוגמה, נפוצו בתקופה האחרונה דיווחים על התקרבות אפשרית בין אנג'לינה ג'ולי וג'וני לי מילר, שהיו נשואים אי אז בשנות ה-90, לאחר שאנג'י תועדה כשהיא נכנסת לבנין בו מתגורר מילר בברוקלין עם בקבוק יין יקר ועוזבת כעבור מספר שעות. למרות שהשניים הצהירו לא פעם בראיונות כי מאז גירושיהם נותרו חברים טובים, ההתלהבות בכל קצווי הרשת מהצ'אנס לאיחוד זוגי הרקיעה שחקים.
דבר דומה אף קורה בכל הזדמנות בה ג'ניפר אניסטון ובראד פיט מצויים במרחק של כמה מטרים זו מזה. כמו אז, כשנפגשו מאחורי הקלעים בטקס פרסי גילדת שחקני המסך ב-2020 וגודש הפרשנויות שהוקדשו לעניין כמעט ששבר את האינטרנט, או כשהשתתפו באירוע צדקה וירטואלי בספטמבר של אותה שנה, והקריאו בצוותא סצנה פלרטטנית במיוחד מתוך סרט הקאלט האייטיזי, "נעורים בקצב מהיר", התרחשות שגררה בעקבותיה שצף אייטמים בלתי פוסק.
אבל מה מסתתר מאחורי הכמיהה הבלתי נלאית הזו לחזות בקמבקים של פאוור קאפלז? נוסטלגיה ודאי משחקת כאן תפקיד, ועם זאת, נדמה שהמגיבים הלהוטים, שמרעיפים אימוג'יז של לבבות על כל פוסט ובו עדכונים מחזית בניפר, בעיקר מגשימים באמצעותם את הפנטזיה הרומנטית הלעוסה על אהבה נצחית וחובקת כל. מעניין מה יהיה על כל הנפשות חובבות הדיסני האלה אם וכאשר לופז ואפלק ישובו ויפרידו כוחות. נחזיק אצבעות שלא ישבר להן הלב.
