כתבה: הילה רגב, איירה: יובל סלינגר
"את פשוט אמא מזניחה, את מזניחה אותי לגורלי ומצפה ממני להתמודד". בת השש מטיחה בי מילים קשות עוד לפני הקפה הראשון של הבוקר. זו אשמתי האמת. שהתעקשתי ללמד אותה מילים כמו 'גורל' או 'הזנחה' כאילו הייתה אן האסופית ולא מי שמזמזמת 'איך אני נראית, מיליון דולר' מול צחצוח השיניים בבוקר. הסיבה לפתיחת הקריאה לשירותי הרווחה היא כמובן בנאלית להחריד: יורד גשם בחוץ ולילדה אין מגפיים. כלומר יש לה מגפיים, אבל הם מתאימים למי שהייתה לפני שנה, אישיות תוססת ורעננה שכפות רגליה שכשכו בקלות בתוך מגפי הפלסטיק. "איך אני אמורה ללכת ככה לבית הספר?" היא מחווה על פלג הגוף התחתון שלה "מה אני, מוכרת הגפרורים הקטנה?". אין ספק, אצטרך לנטר טוב יותר את חומר הקריאה שלה. איזה ספרים מציגים הערצה ללא סייג ואסירות תודה בכל תנאי?
