כתבה והתאבססה: ליאת סימון
היי, מה ניש? וולקאם בק לטור שלי ולמקבץ העניינים שמצדיקים התאבססות החודש. לא יודעת מה איתכם, אבל אני כבר שנים רוכשת פריטים שנועדו, לכאורה, לגברים. כן, ההפרדה הנהוגה משכבר, בין בגדים שנוצרים עבור גברים ובין כאלה שנוצרים עבור נשים, לא תקפה או מעניינת, לתפיסתי. אם החולצה יפה, מה זה משנה באיזו מהמחלקות בחנות היא מונחת? ואם, לתחושתי, הקו העיצובי ובחירת חומרי הגלם של קולקציות הגברים הרבה יותר מפתים מאלה של הקולקציות המוקדשות לנשים, למה שאסתפק רק במה שמתויג כ"נשי"?
View this post on Instagram
איפשהו בסוף מרץ גיליתי שאני לא לבד כשנתקלתי בצילום פפרצי של ריהאנה, שעשתה סיבוב בסופרמרקט כשהיא לבושה בחולצה משגעת מבית סלין הום, קו הגברים של מותג היוקרה עליו אמון הדי סלימאן. אבל תכלס, אני סתם מגזימה. מזמן ברור לי שאני לא לבד, עוד מימי התיכון, כשצפיתי לראשונה ב"אנני הול", הקלאסיקה הוודי אלנית מ-1977 (שאף טיפה לא נגרעת מערכה גם אם יוצרה שקוע בתחקירים ובשערוריות עד צוואר), בה מתהלכת דיאן קיטון, בתפקיד אנני, כשהיא עוטה לוקים ששואבים השראה עמוקה מהמלתחה הגברית, ושהפכו מאז לאולטרה מכוננים בדברי ימי האופנה.
View this post on Instagram
בעקבות אנני ובחירותיה הסגנוניות, שעיצבו במידה רבה את טעמי האישי מאז ועד היום, גם אני נהנית להסתמך לא פעם על מקורות גבריים כשאני מנסה להחליט מה בא לי ללבוש. מקור כזה, למשל, הוא טימותי שאלאמה, שחקן מבריק ואושיית סטייל מובילה, שכמעט כל לוק שלו הוא תרכובת משובחת של אלמנטים מעוררי חשק. אחד אחר הוא ג'סטין ביבר, שאוסף הסניקרז, הטריינינגים והטישירטים העצום שלו מרתק אותי הרבה יותר ממאגר הטייצים והשמלות הצמודות בטירוף של זוגתו, היילי (הנחשבת, משום מה, למבינה גדולה בעיני כמה מגזינים ואתרים רלבנטיים). גם בראד פיט, על חולצות הפלאנל, הג'ינסים הקרועים ומכנסי הסקייטרים שהוא לובש בתקופה האחרונה, מזכיר לי פריטים אהובים שיש בבעלותי ומביא אותי להרהר בשליפתם המיידית מהארון. עוד מעיינות של רעיונות מסעירים הם שלל המותגים היפניים האלטרנטיביים שאחריהם אני עוקבת באינסטגרם, שמאמינים בגזרות רחוקות מהגוף, וכן מדור המתלבשים הטובים של GQ (שלא מזמן החל להקצות מקום ברשימותיו אף למתלבשות, כנראה משום שעורכיו הגיעו גם הם למסקנה שההבחנה בין מגדרים באופנה היא מיותרת).
View this post on Instagram
ויש עוד הוכחה לכך שאני לא לבד בחיבתי לסגנון המזוהה עם "הצד השני", הוכחה המגיעה מכיוון הגברים. יותר ויותר מהם בוחרים להתהדר בפריטים שעיצובם מושפע באופן דרמטי מהארון הנשי או, פשוט, לובשים בגדים שעוצבו עבור נשים. כך, לדוגמה, שאלאמה, מיודענו מהפסקה הקודמת, חובב חליפות שמתאפיינות באלמנטים נשיים – כמו זו הוורודה הזועקת מהמשי מבית סטלה מקרטני, עם המכנסיים הצרים והחולצה הפתוחה במעין מחשוף, או ההיא שעיצב עבורו היידר אקרמן מסאטן בגון השנהב, שמעוטרת באבנט תואם ומדגיש מותניים – ואלה זיכו אותו באינסוף כותרות מחמיאות לאחר שלבש אותן לפרמיירות שונות. הארי סטיילס, עוד בחור שאוהב לחתור תחת מוסכמות באמצעות ציפורניים צבועות בלק ושרשראות פנינים לרוב, כיכב לאחרונה על שער "ווג" כשהוא לבוש בשמלה תכלכלה של גוצ'י ושבר את האינטרנט. עם ובלי קשר, בקליפ עבור הסינגל שלו, "גולדן", שיצא בשלהי 2020, הוא עוטה מספר דגמים יפהפיים, כל כולם וייב ענוג, פרחוני ומתנפנף, מבית היוצר של סטיבן סטוקי דיילי, מעצב בריטי צעיר שקנה את עולמו בזכות השת"פ הזה. גבר נוסף, מהנדס רובוטיקה אלמוני בשם מארק בריאן, טלטל את אמות הספים הדיגיטליות בחודש שעבר כשחיבתו לחצאיות ולנעלי עקב השיגה לו שער ב"אינטרוויו מגזין" ואז גם קמפיין ראשון לבית אופנה הולנדי.
View this post on Instagram
אם נשים ממילא מרוצות מבגדי גברים, וגברים גם ככה מתמוגגים מבגדי נשים, הרי שאין הצדקה אמיתית לטרוח בסיווג פריטים על פי מגדר. לכן, זה לא במיוחד מפתיע שבשנים האחרונות מעצבים נחשבים עושים כמיטב יכולתם לרקוח קולקציות פלואידיות במהותן ושמותגים הדוגלים בהיעדר תיוג מגדרי צצים בנוף התעשייה כמו פטריות אחרי הגשם. כל זה נארג למשעי אל תוך ההבנה המאפיינת את זמנינו אלה לפיה זהות מגדרית היא עסק נזיל ולא כל אדם מעוניין או יכול למצוא את עצמו בתוך הגבולות הנוקשים שמייצרת הדיכוטומיה "גבר/אישה". ואם ישנו ספקטרום המכיל מגוון של זהויות, למה שלא תהיה קשת מלאה באפשרויות אופנתיות שתביא אותן לידי ביטוי ותשקף אותן? נדמה שזו הראויה שבמשימות.
משהו לראות
הדברים קרו ככה שבקיץ האחרון עליתי, מבלי משים, על גל של תרבות קוריאנית, חודשים ספורים בלבד לפני שהידיעות אודות פשעי שנאה כנגד אסייתים-אמריקאים – הסופגים בשנה החולפת כמויות בלתי נתפסות של אלימות מילולית ופיזית מחרידה מידי טיפוסים נבערים שמאשימים אותם בהתפרצותה של מגפת הקורונה ומכלים בהם זעם ותסכול ברחבי ארצות הברית – התחילו להצטבר ולצמרר. ההתמכרות לסדרה הקנדית Kim's Convenience, הסובבת סביב משפחה קוריאנית, חבריה וחנות המכולת שלה שבטורונטו, נולדה באחד מהערבים המהבילים של הסגר השני כשהחלטתי שארבעת בני משפחת קים החמודים והמשעשעים לעילא הם בדיוק מה שלו אני זקוקה בכדי להתעודד. ארבע עונות שנגמעו ברצף הוכיחו שצדקתי: ממתק טלביזיוני כיפי כזה, מהסוג שמנחם ומרחיב את הלב, לא מוצאים כל יום. העלילה, שמתמקדת ביחסיהם של ההורים, המהגרים הוותיקים, עם ילדיהם הקנדיים למהדרין, ושל ארבעתם עם החברה האנגלוסקסית והלבנה ברובה שמקיפה אותם, גדושה ברגעים מתוקים-מרירים שמעוררים הזדהות מיידית. כאילו לא די בכך, ההתמודדות של בני המשפחה על הציר שבין כיבוד ושימור המסורת מבית לבין אימוץ נקודת מבט חדשה ושונה חושפת את הצופה, כמעט באגביות, ליקום תרבותי שלם שממש מתבקש להעמיק ולחקור את נבכיו. צ'יק צ'ק מצאתי את עצמי לומדת מילים בשפה שלא הכרתי, מסתקרנת לגבי האוכל והמנהגים, קוראת עוד על ההיסטוריה. לא לחינם מתפרסמים בימים אלה, בהם שידורה של העונה החמישית והאחרונה מגיע לסיומו בערוץ CBC, טקסטים המבכים את היעלמותה הצפויה של הסדרה ומגדירים זאת כאבדה גדולה לייצוג האסייתי במדיה. גם אותי זה מעציב, אבל אז אני נזכרת שטרם הספקתי לשזוף את העונה הנוכחית, מה שאומר שיש לי קצת זמן עד פרוץ הגעגועים הבלתי נמנעים. סמכו עלי שאני מתכוונת לכל מילה: הבינג' הגדול תיכף יוצא לדרך.
משהו לקרוא
ואם כבר עוסקים במשפחות ובהיסטוריה קוריאנית, "פצ'ינקו", הרומן רחב היריעה פרי עטה של מין ג'ין לי, שנולדה בסיאול והיגרה עם משפחתה לאמריקה ב-1976, הוא יצירה נהדרת המשלבת את שני אלה לכדי סיפור סוחף, נוגע ומהנה מאוד. לאורך כמה מאות עמודים פורשת לי בעדינות ובמיומנות מרשימה את קורותיהם של בני ארבעה דורות בשושלת אחת ואת האופן שבו קווי המתאר של חייהם כרוכים בתולדותיה של מולדתם, החל בימי הכיבוש היפני ששלט בקוריאה ביד חזקה מראשית המאה העשרים, דרך זוועות מלחמת העולם השניה ושחרור קוריאה, ועד סוף שנות השמונים. לי מוליכה את דמויותיה מארצן השסועה אל טריטוריית האויב, יפן, בה מונחות לפתחן הזדמנויות ללמוד, לעבוד ולהתפתח אך גם נכפה עליהן קיום של זרות תמידית. היא מעבירה אותן תלאות, בוחנת את כוחן ואת מוסריותן ומשרטטת דיוקן כואב ביותר של מהגרים, שהתרחקו מדי מהבית אותו עזבו בעל כורחם אבל מעולם לא נקלטו באמת במקום מושבם החדש. הספר זכה לביקורות מזהירות ואף עובד לסדרה, שצולמה לאחרונה ותשודר באפל טי.וי. עוד השנה. אם, כמוני, אתם מעדיפים לקרוא את המקור לפני הצפייה בגרסה המצולמת – זו ההזדמנות שלכם.
